המשימה שהטיל הגורל על הרמטכ"ל

שאלה עתיקת יומין מעסיקה את הוגי הדעות והיא: האם האושר הוא מטרת החיים. דוגמה חריגה משהו לפירוש המעשי של המרדף אחר האושר החמקמק אפשר להביא מקורות חייו של הרמטכ"ל בני גנץ אשר בסיבוב הראשון על הרמטכ"לות נכשל במימוש כמיהתו לתפקיד.

קשה להעלות על הדעת איזו פגיעה אישית חש אדם במעמקי נשמתו, כאשר ממש על סף הנכסף הוא מפסיד וכי משאלת חייו לעולם לא תוכל עוד להתגשם. עד כמה גדולה הייתה ההיפגעות של גנץ יכולנו לראות כאשר, לאחר שלא נבחר, הפקיר את עצמו בידיה של אילנה דיין בתוכנית "עובדה" שהמוטיב המרכזי שלה היה חשיפת העלבון העמוק.

הרושם המצטבר מן החשיפה ההיא היה כי אנו חוזים באדם שכמעט חרב עליו עולמו. אולם, הגורל המתעתע החזיר לחיים את החלום שנגוז והטיל על כתפיו הרחבות של הרמטכ"ל גנץ את משימת ההתמודדות עם המערכה הכבדה, כאילו ביקש להוכיח כי האדם אינו יכול לומר מה הייתה מהות חייו כל עוד לא הגיע יומו האחרון.

כאשר אנו, אזרחי ישראל, המסתתרים לקול צפירות אזעקה במקלטים ובחדרים האטומים, צופים במחזה הקשה של תוצאות מלחמת הרקטות והמנהרות, ובה בעת מנסים להבין מהו בעצם תפקיד הרמטכ"ל בכל מופעי הלחימה והמוות, צצות כמו מאליהן מספר תשובות אפשריות.

הראשונה בהן היא זו: החוק קובע כי הרמטכ"ל הוא המפקד העליון של הצבא. זו, אולי, הסיבה שבגללה הוא חייב להצטייר כלוחם הקרבי האולטימטיבי, עוטה עור האריה, הלופת את נשקו האישי במוכנות קרבית, היודע להוביל את פקודיו אל מול פני המלחמה ולחזור משדה המערכה מנצח ורב תהילה. או אולי חייב הרמטכ"ל להיות בעל סגולות של אומץ ואמונה בכוחו ובמקצועיותו, חייל מנוסה השולח את לוחמיו המאמינים במנהיגותו אל קרב דמים שבו אולי ימצאו את מותם.

אבל במציאות הלא חד-משמעית של היום המצב שונה. הציבור הישראלי מתחיל לשאול שאלות ולתהות מדוע לא נערך צה"ל במועד וכראוי לסכנות של מלחמת המנהרות; מדוע לא הצליח הצבא "החזק בעולם" למצוא דרך מבצעית הולמת לבלימת מתקפת הרקטות; והאם נכון ותכליתי הוא המהלך הצבאי החד-צדדי של "היערכות מחדש" הנראה, לכאורה, ככינוי מכובס למונח "ניתוק מגע לאחור" מעזה.

על-פי מתווה השאלות האלה המתחילות להצטבר כחשרת עבים מאיימת ביום סגריר סוער, אי-אפשר לשלול את הסיטואציה שבמסגרתה, כאשר תסתיים המלחמה ותתחיל פרשת ועדות החקירה, עלול יהיה הרמטכ"ל גנץ להיקלע למצב בלתי אפשרי שבו יהפוך לכליא הברק של הפוליטיקאים והאדם שלעברו תופנה אש הזעם הציבורי, כפי שאירע לרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר לאחר מלחמת יום הכיפורים.

הרמטכ"ל גנץ כפוף לדרג הפוליטי שניהל את המערכה על כל היבטיה. במקרה הנוכחי הדרג הישיר הוא ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יעלון. הכפיפות לעת הזאת ברורה לחלוטין ואין עליה עוררין, גם כיוון שהשילוש הזה הופיע כמעט מדי יום בכפיפה אחת בכל שידורי הטלוויזיה. אך עם זאת אסור, לדעתי, שמשמעותה של כפיפות זו תהיה שהרמטכ"ל צריך להיות עושה דברם הצייתן של ראש הממשלה ושר הביטחון, קצין מקצועי שתמיד מקבל מרות, שאינו עומד באורח נחרץ על דעתו המקצועית-צבאית.

אינני מאזין מאחורי הקלעים לדיונים הפנימיים של מובילי המערכה הקשה נגד הטרור העזתי, שבינתיים איפוקם זוכה לשבחים. אך על-פי התדמית המצטיירת של הרמטכ"ל עד עתה נראה לי שגנץ הינו קצין ערכי המכיר באמונה שלמה בעובדה שהוא כפוף לדרג הפוליטי הנבחר וחובתו למלא הוראות. עם זאת אני מאמין שבראשו של הרמטכ"ל גנץ חלפה מחשבה, גם אם רק להרף עין, כי עתידו האישי נתון בידי פוליטיקאים שעלולים לבחור בו למלא את תפקיד הקורבן, וכדי להציל את עצמם מן הביקורת הצפויה להתעצם, יציגו בפניו דרישה שלא יוכל לסרב לה.

אילו אני הרמטכ"ל גנץ הייתי בוחר להיתפס בעיני הציבור כמפקד העליון והקשוח של הצבא, ישר דרך והוגן, אך בוודאי לא "בחור נחמד". אילו אני גנץ הייתי מקפיד לעמוד בכל תוקף אפשרי על דעתי המקצועית. אילו אני הרמטכ"ל הייתי מבהיר לממונים עלי בדרג הפוליטי שרק אני בעל הסמכות להחליט מה האופציות הצבאיות האפשריות והרצויות בעבור צה"ל. אילו אני הרמטכ"ל הייתי דואג גם לכך שאיש לא יעז להתעסק אתי.

ואת כל הדברים האלה הייתי עושה לא כדי לחמוק מתפקיד הקורבן העתידי, אלא אך ורק כדי למלא על הצד הטוב ביותר, המקצועי ביותר, הנחוש ביותר, את המשימה הכבדה והמכרעת שהטיל עלי גורלי המתעתע - להגן על עם ישראל.

אני מאחל לרב-אלוף גנץ שימלא באופן מיטבי את תפקידו, את ייעודו, כדי שמהות חייו לא תהיה כישלון אלא ניצחון. ניצחון שלא יאלץ אותנו, בעוד זמן לא רב, להזדקק לשידור חוזר, אולי אפילו משפיל וחרפתי, של המלחמה שבזרועותיה האלימות אנו חבוקים כיום.