בשלהי מבצע "צוק אי(ת)ן"

על-פי ההתנהלות הנוכחית של הקבינט והממשלה, נראה שאנו נמצאים בשלהי מבצע "צוק איתן", ומותר להתחיל ולהעריך את ההישגים, המצב והסוגיות הפתוחות במצב זה.

דילמת המינהרות והרקטות

לדברי ראש הממשלה ושר הביטחון, מבצע "צוק איתן" טרם הסתיים. על-פי התנהלות החמאס זה כנראה נכון. על-פי התנהלות ישראל, הם כנראה טועים. שעה שהחמאס ממשיך לירות, לנסות פשיטות, חטיפות ומארבים ולהתמיד בהתנהלות שמשדרת שחמאס אינו זקוק להפסקת אש ואינו רוצה בה, ישראל משדרת את ההפך. ראשית, צה"ל מתקפל בהוראת הדרג המדיני לפני שבאמת השיג את יעדיו. בכך הוא מעלה על הפרק שאלה ראשונה: "האם זהו מבצע "צוק איתן" או אולי "צוק אי(ת)ן"? שנית, המסרים של הדרג המדיני לציבור, במיוחד בשאלות הקשות של הווית החיים ביום שאחרי, אינם ברורים אינם החלטיים ורב-משמעותיים מדי. דומה שרק ההלם הציבורי לאור ההתפתחויות של היומיים האחרונים, הוא שעדיין מונע התפוררות האחדות הלאומית, והעדר מחאה קולנית על שהציבור מולך שוב שולל. בדיעבד, מתברר שקביעת מטרות "פתוחות" למבצע, נועדה כנראה למזער את המחויבות הממשלתית הקונקרטית לציבור ולהבטיח לה פתח מילוט מכל דימוי מובהק של כישלון, כגון המצב הנוכחי.

אין שום ספק שצפויה תגובה קשה של תושבי עוטף עזה והישובים בטווח הביניים שבין העוטף ל-40 ק"מ, משום שמעשית מצבם אינו שונה מזה שהיה ערב המבצע. מה שמטריד יותר הוא שמורלית מצבם גרוע יותר על-רקע הציפיות שהמבצע יביא לשיפור משמעותי ומוחשי במציאות הביטחונית הבלתי נסבלת בה הם חיים כבר 14 שנים. שיפור משמעותי אם אין הוא כולל פתרון מובהק, חייב לפחות מראית-עין של סבירות גבוהה. מנטלית התחושה והאוירה מבטאות משבר אמון חמור כלפי הדרג המדיני. יסוד משבר האמון הוא בהסתרת איום המנהרות מהתושבים ופרנסיהם המקומיים, חוסר הערכות מבעוד זמן להתמודד חזיתית עם איום המנהרות שלא נכלל ביעדי המבצע המקוריים, וסיום המבצע כאשר התושבים חשים מבולבלים ומופקרים. משבר אמון זה הולך ומחלחל לישובי גבול הצפון, והוא יחזור ויפקוד אותנו גם בגזרות אחרות.

קשה עדיין להעריך איזה אופי ישא משבר האמון הזה - מחאה שתרחיק את התושבים מהישובים, מחאה שתבקש להרחיק פוליטיקאים מכסאותיהם, שני הדברים גם יחד או צורה אחרת.

לא רק שהממשלה העלימה מעיני הציבור את איום המנהרות במלוא חומרתו ולא הטילה על הצבא כמשימה בעדיפות עליונה להערך מולו ולהציג פתרון אפקטיבי לפחות ברמה של "כיפת ברזל", היא גם הוליכה את הציבור שולל במהלכים שבוצעו בתוך שטח הרצועה במהלך המבצע והתשובה לאיום בנקודת היציאה ממנו. משבר האמון קשורה גם לעובדה שאין לצה"ל כיום מערכי גילוי והתראה טכנו-מבצעיים למנהרות שעה שטכנולוגיות כאלה קיימות ובמקום שהן אינן קיימות צריכה לבוא תשובה דוקטרינרית מבצעית ברורה. הממשלה יודעת היטב שקיימות מינהרות שמתחילות בתוככי עזה ומובילות לעבר גבול ישראל, חלקן מנהרות ארוכות ורחבות בעלות קיבול תנועה גבוה ומסוכן. היא יודעת שלצה"ל אין תמונת מצב שלמה של כל המנהרות המוליכות לישראל ועל כן אין הוא יודע באמת כמה מנהרות כאלה נותרו במצב פעיל לאחר "הניקוי" שבוצע בשטח והיכן בדיוק. מכאן שהאיום נותר עמום, האי-וודאות גדולה והסיכון ברמה התודעתית - גבוה אך בלתי-מוגדר בעוצמתו הראלית.

מול האיום שהוגדר כאסטרטגי ובצדק, ניתן להתמודד בשלב זה בשני אופנים: א. ע"י חיסול כל מנהרות התקיפה ומניעת חידושן, ב. ע"י פגיעה אנושה בכוחות ובמנהיגות המפעילים את כוחות הפשיטה שאמורים לנצל את המנהרות. כך, גם אם נותרו מינהרות שלא זוהו, האיום מהן ימוזער בפועל ככל האפשר. בבחירת הממשלה לסיים את המבצע, או שלב זה של המבצע, אין ביטוי החלטי לאף אחת משתי תשובות אלה, ובכל זאת החליטה הממשלה להעדיף "אסטרטגיה גבוהה", על מזעור המצוקה הראלית של התושבים.

תרחיש ההתקפלות טומן בחובו הונאה נוספת, שמלוא היקפה עדיין לא נראה לעין אבל יתברר במהרה. בדבריו החצי-סתומים לציבור, אמר ראש הממשלה שאת השקט לטווח ארוך תשיג ישראל באמצעים צבאיים או מדיניים. שקט לטווח ארוך, משמעו נטרול איום הרקטות הפצמ"רים והמינהרות, שהם האיומים האופנסיביים המרכזיים.

אמצעים צבאיים נראו ראליים כל עוד שוהה צה"ל בשטח ויכול לשנות במהירות את הערכותו ואת אופן וכוון פעולתו. לאחר היציאה דרך פעולה א' לעיל אינה עומדת יותר על הפרק, ועל-פי ניסיון העבר קשה להניח שצה"ל יחזור לרצועה לביצוע מהלכים קרקעיים נרחבים בעתיד הקרוב, אלא במקרים חמורים במיוחד. נותרת על-כנה הדרך המדינית. הדרך זו, כפי שציין גם ראש הממשלה, מסתמכת על פירוז הרצועה. דרך הפירוז יכולה להיות אפקטיבית אילו הוכה החמאס הצבאי מכה אנושה שזמן ההתאוששות ממנה ממושך או בלתי ריאלי. תנאי הכרחי לשימור אפקט המכה הצבאית, הוא שפתיחת ההסגר על הרצועה למטרות שיקום, ובקרת התהליכים בה לאחר פתיחת ההסגר יהיו מבוקרים בקפידה. חמאס הוכה אבל לא מכה אנושה, וכל עוד הזרוע הצבאית של חמאס פעילה, ללא שליטה ישראלית או שליטה של גורם מהימן אחר אין מי שיבטיח זאת באמת. למעשה, מלבד ישראל רק ארה"ב שאיננה מעוניינת בכך יכולה לספק מעטפת פירוז או ניווט תהליכי שיקום פנימיים לנושאים אזרחיים ולא לחידוש העוצמה הצבאית של חמאס. לפיכך, גם דרך זו כאמצעי להבטיח שקט לטווח ארוך נראית על פניה כבלתי מציאותית.

מניתוח זה עולה שההבטחה לשקט לטווח ארוך, המטרה הכי אמורפית אך הכי מהותית בין מטרותיו המוצהרות של מבצע "צוק איתן" אינה אפשרית, משום שאף אחד לא יצר במהלך המבצע את התנאים לכך, ולא נראה באופק מי שיהיה מוכן ומסוגל לעשות זאת לאחר יציאתה של ישראל מהשטח.

השמאל בשירות אבו-מאזן

לעומת התמיהה שמעוררת התנהלות הממשלה בשאלת השגת השקט לטווח ארוך ע"י הסרת איומי הרקטות והמנהרות, יש בהתנהלות השמאל הישראלי "משב רוח מרענן"; התנהלותו צפויה כמו זריחת השמש בבוקרו של יום חדש. השמאל היה ונותר שליח מדיני של אבו מאזן בממסד הישראלי. השמאל הישראלי היה מוכן לתמוך בנתניהו לאורך כל המבצע, לשבח את מה שכנה קודם לכן הססנות, כהתנהלות אחראית ומתונה וכמעט להעניק לו חברות כבוד ב"מסדר "המומרים" - שרון, אולמרט, לבני וכו' - ימנים שהמירו זהותם לשמאלנים. התנאי והצפיה מנתניהו מתמצה בכך שיקנה לאבו מאזן "פינה חמה" בכותל המזרח של תהליכי ההסדרה במהלך המבצע, לאחריו או בשניהם. כשנתניהו לא פסל מעורבות של אבו מאזן בשיחות עם מצרים, הפך אצלם באחת "לחביב הקהל"; ותהליך אתרוגיזציה חזר לשיח הציבורי במלוא עוזו.

מרגע שהוחל בשיח קונקרטי על תהליכי הסדרה אפשריים בתיווך מצרי, הפך אבו מאזן "ללחש קדוש" וכל מלה שלישית בשיח ההסדרה של השמאל כוללת את הלחש הקדוש הזה - אבו מאזן ישמור על המעברים. אבו מאזן ייצג את החמאס. אבו מאזן ינהל את הסדר הציבורי בעזה. אבו מאזן יפרק את חמאס מנשקו. אבו מאזן יפקח על הכספים שיגיעו לרצועה, אבו מאזן יפקח על הפירוז ואבו מאזן גם יפקח על כך שהמלט שיסופק לשיקום הבתים ומבני הציבור שניזוקו במלחמה לא ישמש לחידוש המינהרות - האמנם?! בכדי שכל הדברים הללו יתרחשו, אבו מאזן צריך להפסיק להיות אבו-מאזן, וחמאס חייב להפסיק להיות חמאס, וכנראה שהשמאל צריך להפסיק להיות שמאל... . אבל כל הדברים הללו לא יקרו כשם שהשמש לא תזרח פתאום בערב.

בחסות האופוריה המחודשת של השמאל שעובד תחת מנהיגותו הלא כל כך סמויה של קרי, הפכה ממשלת הטכנוקרטים של אבו-מאזן ל"חזון אחרית הימים" (וגר זאב עם כבש...), החמאס הפך מארגון טרור לארגון "צער בעלי-חיים" ש"אולי ראוי לדבר עימו..." והיריבות המהותית שבין הפתח לחמאס הפכה לאהבת דוד ויהונתן. כל מהלך, כל אמירה וכל דובר של השמאל, הוא מעתה חייל מגויס במאבק לרהביליטציה של אבו-מאזן משום... שחבר לחמאס ומליץ יושר וחסיד שוטה של שניהם. והתרוץ השכיח הנשנה וחוזר בפי חיל הישע של השמאל הוא שרק הסדר מדיני יביא שלום, כאשר נוח לשמאל לשכוח שכל שלום שהשגנו בעבר (ולא רק אנחנו) הושג לאחר ניצחון במלחמה, ובחלק גדול מהמקרים גם כניעת האויב ממש.
ולצד מחזה האבסורד של אהבה ללא מְצָרים שמרעיף השמאל הישראלי על אבו-מאזן, וככסות לניסיון הפוליטי השקוף למנף מאבק בחמאס לחידוש (Revival) תוקפו של הסכם אוסלו הכושל, מסביר לנו השמאל במקהלת הצדקנים שלו שאבו מאזן הוא רק חלק מתהליך "סוציאליזציה" שמתרחש במזרח התיכון. תהליך שבו מתקרבות ישראל, מצרים, סעודיה, האמירויות, ירדן וכן, גם אבו מאזן למציאות פוליטית חדשה, של גוש מדינות מתונות שעתידות להתיצב מול הגוש האיסלאמי פונדמנטליסטי של מדינות ואירגונים - האמנם?! זו, כמובן, גניבת דעת טיפוסית של השמאל, וניסיון נואל לדוג במים עכורים: למכור לציבור סחורה ישנה ובאושה בכסות חדשה ואטרקטיבית יותר. שהרי עם אבו-מאזן ניהלנו כבר כמה וכמה סבבי שיחות להסדר, ובאף אחד מהם לא זז הפרטנר הזה אפילו מילימטר מעמדותיו ההיסטוריות. וגם עכשיו אין סיבה לחשוב שישתנה, במיוחד אם נחזק את כוחו; וכך גם כל המדינות "המתונות" הנ"ל. כל עוד אבו מאזן והליגה הערבית מסרבים להכיר בישראל כמדינת הלאום היהודי, איזו סיבה טובה יש לנו לראות בהם את שיקופו החדש של "מזרח תיכון חדש" או לחזק את אבו מאזן ולהעניק לו שליטה על חבל ארץ נוסף בעזה? השתגענו?!

אם אבו מאזן וחוגים בסביבתו עדיין חושבים על אפשרות של שימוש בכוח להשגת מטרותיהם המדיניות (ויש לא מעטים כאלה), לאחר שיתברר להם שמו"מ הוא תהליך סימטרי (ולא אסימטרי) של "קח ותן", מדוע צריך להחזיר אותו למצב שבו הוא נהנה מטוב כל העולמות? - יש לו את צבא החמאס מזה ואת צבא הפקידים והפוליטיקאים של הרשות מזה, (תהיה בעיית שיבוץ זמנית של משעל בקונסטרוקציה המשולבת הזו, אבל הם יסתדרו ואחד מהן יפרוש מרצון או בחוסר רצון). עדיין איננו יודעים לאן בדיוק מוליך "האופק האזורי המתון" שעליו מצביע השמאל, וכבר אנו רצים ריצת אמוק לחלק מתנות מדיניות... . במקום להשתמש בשילוב מידתי וזהיר של אבו מאזן בתהליך אזורי שמשקף שינוי אמיתי ושרובו מתנהל מעל לראשו של אבו מאזן כחלק מהכלים למתן את דרישותיו וציפיותיו, אץ השמאל למכור לו אפריורי את כל הסחורה ללא שום תמורה.

צריך להיות כן ולומר שאבו-מאזן יכול להיות במקרה הטוב פסדה לתהליכי ריסון של החמאס, הוא בוודאי לא כלי לכך. הוא לא באמת יכול להועיל לפתרון הבעיות האקוטיות של עזה, אבל בהחלט יכול להפריע להם. שילוב אבו מאזן בתהליכי כינון מחדש של "מזרח תיכון חדש" צריך לבוא בסוף התהליך וכתוצאה מהתממשותו ולא בתחילתו, משום שהשילוב כרוך בפשרות וויתורים שאסור להסכים להם ללא מזרח תיכון חדש אמיתי.

במקום פולחן אבו-מאזן אני מציע תהליך בשלבים, תהליך שרואה מפת דרכים אזורית מציאותית ומתקדם בה צעד אחר צעד בשיתוף הגורמים המועילים ומבלי להאדיר איש - קודם עבודה וא"כ שכר. המעשים של כל שחקן ידברו עבורו ואין צורך בתאטראות אבסורד. נכון שלארה"ב אצה הדרך וקרי "חדור מוטיבציה חיובית, אבל למדנו במיוחד במזרח התיכון שהמהירות היא מהשטן והדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות...

לכן, את בעיית עזה יש לפתור כבעיה עומדת בפני עצמה. שילוב בתהליך השיקום של גורמים שיש להם אינטרסים "זרים" לתהליך שיקום אמיתי ומהיר, אינו משרת את תושבי עזה ועומד בניגוד לאינטרסים של ישראל. בנדון זה אבו מאזן כרגע הוא חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון.

במקביל לניהול המשבר העזתי אפשר לבחון חזרה לסבב נוסף של מו"מ עם אבו מאזן על הסדר באיו"ש - ניסיון אחרון במוצהר לפתרון במסגרת עקרון "שתי מדינות לאום לשני עמים". אם יצלח, ישתלבו בו בעתיד גם נושאי עזה וירדן. אם לא יצלח, אבו מאזן יהיה מיותר כאן. ניסיון כזה יעמיד למבחן שני דברים: א. את אבו מאזן עצמו יכולותיו וכוונותיו; ב. את יכולתו להוביל מהלך אמיתי, כאשר ממשלת המומחים שלו אינה מעורבת בתהליך, אלא אם החמאס יקבל את תנאי הקוורטט.

לסיכום: המצב בהחלט מסובך, כמו כל מצב שאין בו הכרעות ברורות, יש בו ניגודי אינטרסים רבים ויש בו שחקנים ותהליכים נזילים שחלקם בפזה וחלקם באנטי-פזה למציאות הנראית לעין. מציע להתעלם במידה רבה "מדעת הקהל העולמית" ולהתמקד בהוויה המקומית, משום שהיא המכריעה באמת. אם יכון כאן הסכם, יבשר הדב שינוי אמיתי ודעת הקהל תסתגל לכך במהירות. אם לא יכון הסדר, יחריף המשבר ויתעצם ודעת הקהל לא תשנה בכך דבר.