צוק איתן: הלקחים

אסור לסגת מאף מטר בשטחים בלי שנהיה משוכנעים ב-200% שבטחונה של ישראל מובטח ב-300%. אני לא חושב שצריך להזכיר שוב את הבוז בו התייחסו אריאל שרון, שמעון פרס ושאר אדריכלי ההינתקות לאזהרותיהם של בנימין נתניהו ואחרים מפני המשמעויות הביטחוניות של המהלך. מספיק להסתכל במפה המצורפת כדי להבין מה תהיה המשמעות של נסיגה דומה ביהודה ושומרון מבחינת טווח הרקטות שיש כבר כיום בידי חמאס. איש לידנו לא יתקע, שהחמאס ודומיו לא יעלו לשלטון גם ביו"ש, בדיוק כמו שאירע ברצועת עזה, ואידך זיל גמור.

הרקטות הן עוד החלק הקל של העסק. כאשר ישראל ישבה ברצועת עזה, לא ניתן היה לחפור מנהרות, כי היא שלטה על הגבול משני צידיו. עובדה שהמנהרות הן תוצר של תשע השנים שעברו מאז ההינתקות; תחילה הן נועדו להברחת נשק וציוד לחימה מתחת לציר פילדלפי שגם אותו עזב צה"ל, ומה משמעותן כיום – כולנו יודעים. זה בדיוק מה שיקרה אם נפקיר גם את הגבול ביהודה ושומרון.

עוד בנושא המנהרות. ברור שהיה כאן מחדל קולוסאלי של מערכת הביטחון, שהתעלמה למעלה מעשור מן האזהרות וכשלה בפיתוח הפתרונות. צריך למצוא את האחראים, ואם הם עדיין בשירות – להראות להם את הדלת. אלא שהמחדל הזה כשלעצמו פחות מטריד אותי מאשר העובדה שהוא מוכיח שוב, שגנרלים נלחמים את המלחמה הקודמת.

אני בטוח שכעת יימצא פתרון גם לאיתור המנהרות וגם לחיסולן. אבל מה יקרה כאשר שוב יבואו מומחים חיצוניים ויתריעו מפני פיתוח חדש של האויב? מה יקרה כאשר שוב יבואו תושבים ויעידו שהם שומעים שמשהו מתרחש מתחת לרגליהם? האם שוב ינפנפו את הראשונים כנודניקים ואת האחרונים כמי שעצביהם מעורערים? צה"ל ומשרד הביטחון חייבים לוודא שבפעם הבאה, ובזו שאחריה, ובאלו שיבואו אחריהן – בכולן יהיה מי שיתייחס ברצינות, ישקול, יבדוק ויחליט, ויעשה את כל בפרק זמן סביר.

את המנהרות לא ניתן היה לכרות בלי מלט שאנחנו סיפקנו ובלי חשמל שאנחנו סיפקנו. וליתר דיוק: מלט שאנחנו ממשיכים לספק וחשמל שאנחנו ממשיכים לספק. (נושא החשמל מקומם במיוחד, כי הרשות הפלשתינית חייבת 1.5 מיליארד שקל – וכולנו משלמים במקומה). חובה לבדוק לעומק האם ועד כמה ישראל חייבת להעביר מה שמשמש כחומרי גלם לאחד הכלים הקטלניים ביותר נגדה. ספק אם ניתן להפעיל מנגנוני בקרה כלשהם אחרי ההעברה; גם את המלט וגם את החשמל אפשר להעביר בקלות מיעד לגיטימי ליעד טרוריסטי, בלי שאיש יוכל לראות זאת. לכן, הטיפול בבעיה חייב להיות כולו בצד שלנו.

אסור לנוח על זרי הדפנה בנוגע ליירוט הטילים של חמאס (או של כל גורם עוין אחר). גם שם יפיקו את הלקחים ויעשו כל מאמץ להתגבר על כיפת ברזל – אם בהגדלה ניכרת של כמות הטילים בכל מטח, אם בשכלול שלהם ואם בשילוב של שניהם. חוץ מזה, כבר דווח שחמאס מנהל מגעים עם קוריאה הצפונית על רכישת טילים משוכללים בהרבה, ולחיזבאללה כבר יש כאלו. צריך גם לזכור, שכל יירוט על-ידי כיפת ברזל עולה 100,000-50,000 דולר, כך שבמערכה כמו "צוק איתן" מדובר בעשרות רבות של מיליוני דולרים.

המוחות המבריקים שהגו את המערכת הזו ואת דומותיה ודאי ימשיכו לעמול על פיתוחן. כדאי גם לנצל את ההצלחות המרשימות של המערכת כאמצעי שיווק לצבאות ידידותיים בעולם; זה חשוב מאוד מבחינה כלכלית.

חיזבאללה הוא ארגון חזק בהרבה מאשר חמאס, גם לאחר המהלומות הקשות שספג במלחמתו לצד כוחותיו של בשאר אסד. הארגון הזה גם נהנה עד כה משמונה שנים של שקט, בהן הוא ממשיך להתעצם ללא הרף – בניגוד לחמאס שצה"ל מטפל בו, ברמות שונות של אינטנסיביות, כמעט ללא הפוגה. ראינו מה חמאס מסוגל לעשות לצה"ל ולעורף הישראלי; סביר להניח שחיזבאללה מסוגל לעשות הרבה יותר. אסור לחשוב ולו לרגע אחד שחסן נסראללה איבד משהו מהמוטיבציה שלו להרוג כמה שיותר יהודים. אולי יצא לו קצת החשק, אבל חייבים להמשיך ולפקוח עין על המתרחש בזירה הלבנונית, לפעול באמצעים חשאיים ולהתכונן ליום בו הגבול הזה יתלקח שוב.

משרד התחבורה כשל לחלוטין בהיערכות לקראת האפשרות שחברות תעופה זרות יסרבו לטוס לנתב"ג. הפתרון בדמות שדה עובדה התברר תוך שעות אחדות כקטסטרופה. הטיפול בישראלים שנתקעו בחו"ל היה חובבני במקרה הטוב ולא קיים במקרה הגרוע.

מה שקרה הפעם יקרה גם בסיבוב הבא, ולא משנה מתי והיכן הוא יתרחש. חמאס כבר הראה שהוא יכול לפגוע בנתב"ג, ובידי חיזבאללה טילים שמגיעים גם הם לאותו איזור. הטיל הראשון שיפול ברדיוס של 1.5 ק"מ מנתב"ג, יביא שוב להפסקת הטיסות. הפתרון צריך להיות התאמתו של שדה עובדה לקליטת לפחות חלק ניכר מן הטיסות, גם אם המשמעות היא השקעת עשרות מיליוני שקלים בטרמינל שיעמוד ריק. יש כאן בדיוק שתי אפשרויות: או להשקיע בשדה עובדה, או לדעת שמתישהו בעתיד ישראל שוב תהיה במצור אווירי. דומה שהתשובה ברורה לחלוטין.

הנסיכות הקטנה והמושחתת (ע"ע מונדיאל) היא כיום אחת מתומכות הטרור הגדולות ביותר בעולם, ובמידה רבה היא מחזיקה בחיים את חמאס עם 100 מיליון דולר בשנה שהיא מעבירה לרצועת עזה. במקביל היא גם מבצעת עסקות נשק בהיקף של 11 מיליארד דולר עם ארה"ב, כך שאם למישהו היו אשליות כלשהן – ממשל אובמה לא ינקוף אצבע בעניינה.

ישראל צריכה לנהוג בזהירות רבה בטיפול בבעיית קטאר, אך עדיין יש מה לעשות. ראשית, אפשר ורצוי לגרש מהארץ את נציגי אל-ג'זירה, הרשת המסיתה שבבעלות הנסיכות; אולי אפילו ניתן לתאם עם מצרים שהיא לא תתן לאנשי הרשת להיכנס לרצועת עזה. שנית, וזה העיקר, אפשר לשער שסעודיה מאוד לא מרוצה מההתנהלות של שכנתה, שבעקיפין מסייעת גם לאינטרסים האירניים. על-פי פרסומים רבים בשנה-שנתיים האחרונות, יש תיאום שקט בין ירושלים לריאד בסוגיית האטום האירני, כך שקיים בסיס להרחבתו גם לסוגיית קטאר. זה לא הרבה, אבל זה יותר טוב מישיבה בחיבוק ידיים.

ממשל אובמה סכיזופרני: בצד הביטחוני הוא משתף פעולה עם ישראל בצורה נרחבת מאוד, ובצד המדיני – מתנהג אליה על גבול העוינות. אולי זה קשור להבדלים בין הפנטגון לבין מחלקת המדינה, אולי זה עניין של מקל וגזר, אולי זה חלק מנפילתה של ארה"ב ממעמד מעצמת-העל; לא משנה. אלו העובדות ואיתן אנחנו צריכים לחיות עוד שנתיים וחצי.

מה שצריך לעשות כעת, הוא למשוך את הזמן עד שהממשל הסהרורי הזה יירד מעל הבמה, בתקווה שמי שיבוא אחריו ירצה ויוכל לשקם את ההריסות שאובמה יותיר. עד אז, צריך לחזק את הקשרים עם הקונגרס – מעוז מסורתי של ידידות לישראל – ולפעול במישרין מול דעת הקהל האמריקנית. זה בדיוק מה שאובמה ניסה לעשות בביקורו כאן, וגם לבנימין נתניהו יש זכות לנאום ולהתראיין בכל מקום. כדאי גם לשים עין על המועמדים האפשריים לנשיאות בבחירות 2016 ולהתחיל כבר כעת לעבוד מולם – בצורה מדודה ושוויונית

ברור לחלוטין שהקיצוץ בתקציב הביטחון פגע במוכנות של צה"ל – גם בציוד וגם בהכשרת הכוחות. השאלה החשובה היא, האם אכן היה הכרח לקצץ דווקא בסעיפים אלו ולא בתחומים אחרים. את התשובה איש אינו יודע, כי כל אחד יתן אותה מהפוזיציה שלו: צה"ל יגיד שכן, משרד האוצר יגיד שלא. לכן, אני חוזר על הצעה שכבר העליתי מספר פעמים. צריך לעשות, אחת ולתמיד, בדיקה מקצועית מעמיקה ומקיפה של כל תקציב הביטחון (ויש מספיק בעלי סיווג מתאים לכך): מה וכמה ולמה ולאן ומתי. רק על בסיס נתונים עובדתיים ברורים ניתן יהיה לנהל את הדיון ולקבוע, האם אכן לא הייתה אפשרות אחרות.

באותו הקשר: צה"ל עובד כבר שלוש שנים בלי תוכנית רב-שנתית. הוויכוחים האין-סופיים על התקציב אינם מאפשרים להכין תוכנית כזו, וזו הזנחה פושעת. גם זה חייב להיות מטופל באופן מיידי, כך שכולם יידעו מה יש ומה אין ומה אפשר ומה אי-אפשר.