תולדות צוק איתן - מחשבות ראשונות

כיצד הכל החל? בחודשים מאי-יוני התגבשה ממשלת אחדות פלשתינית. המונח אחדות כמובן אינו זהה לממשלת האחדות בפוליטיקה הישראלית, אך העיקרון היה של שיתוף החמאס בשלטון, ומנגד החזרת חלק מהשלטון שאבד בעזה לידי הרשות. ממשלת ישראל לא קיבלה את הממשלה הזו, אם כי המשיכה בקשריה עם הרשות.

לאחר מכן נחטפו 3 הנערים. היה ברור לרוב הגורמים המקצועיים כי סביר להניח שהם נרצחו- אך עקב טראומת שליט, החלה התארגנות חברתית לקמפיין להחזרתם. ממשלת ישראל פתחה במבצע צבאי קטן באזור חברון, שמטרתו תפיסת חוליית החוטפים. למטרה זו נוסף עוד יעד: פגיעה בחמאס בגדה, בעיקר אזור חברון. יש לי תחושה שלא רק גורמים בישראל דחפו למטרה נוספת זו.

במהלך המבצע הפתיע אבו מאזן והצהיר בערבית, מול קהל ערבי בכיר (ליגה ערבית) אל מול המצלמות: לא לטרור! ממשלת ישראל פספסה נקודה חשובה זו. למרות זאת זה לא הגורם שהדליק את השטח בעזה. במהלך המבצע נעצרו משוחררי עסקת שליט מחדש. דבר זה, מעצר אסירים שכבר שוחררו בעסקה, הדליק והטריף את החמאס בעזה- ומכאן החלו הטילים. אני מניח כי לא הייתה ברירה אחרת מלעצור אותם, אך בעיני החמאס זו הייתה השפלה ופגיעה קשה, ומבחינתם הפרת כל "ההבנות". נתניהו לא הבין שמעצרים אלו יביאו לכדי הדלקת השטח. אך עדיין, אני מאמין כי מחבלים אלו היו חייבים להיעצר מחדש עקב חזרתם אל חיק הטרור.

אם כן, רק מעצר המשוחררים הביא לפתיחת המערכה הצבאית בעזה מצד החמאס. מיותר לציין כי החמאס לא הכין שום הגנה לבני עמו, ולא הזהיר אותם מראש. החל מעגל קסמים של טילים על ישראל ומנגד תגובה ישראלית, בעיקר בהפצצות מהאוויר ומארטילריה. בשלב מסוים גדל מעגל הקסמים והפך ל"מבצע צוק איתן".

ללא ספק נתניהו והממשלה נגררו למבצע שאותו לא רצו. והחמאס? ובכן החמאס הכין בשנים האחרונות מערכת תת-קרקעית של ביצורים ומנהרות, שבישראל ידעו רק על חלקן ולא העריכו את היקף האיום. החמאס התעצם בעיקר באותה "שנה מופלאה" של שלטון מורסי והאחים המוסלמים במצרים. זה מבחינתו היה ה"טוב שבעולמות": מעבר חופשי בפועל של כל מה שירצה, בעיקר כלי נשק וכסף.

נקודת המפנה הייתה לאחר 4-5 ימי לחימה. מצרים הציעה הפסקת אש, די הגונה. ישראל הסכימה לה. החמאס סירב. נתניהו לקח הימור ענק, מכיוון שידע באותו רגע על המנהרות, אך העריך כי החמאס יסרב להפסקת האש. החמאס, שיכור כוח, לוקה בשיגעון גדלות, החליט להילחם במלוא הכוח כנגד ישראל.

נתניהו התנהג בחודשים שלאחר סיום המו"מ עם הרשות בצורה די בינונית, ודי עיקשת. זו כמובן זכותו, ואמונתו הפוליטית. אך קשה שלקבל את ההתעלמות מקריאתו של אבו מאזן "לא לטרור!". זה כבר משגה מדיני. בכל מקרה עם פתיחת המבצע התנהל נתניהו בזהירות, בשיקול דעת- ולמרות קבינט מלחמתי (ליברמן ובנט) וחסר ניסיון (לפיד וארדן) דבק לכל אורך הדרך בנכונות להפסקת המבצע ולהפסקת אש, בגרסה המצרית (וזה אכן מה שקרה בסוף).

סביר להניח שבמבצע זה התהדקו יחסיה החשאיים של ישראל עם שאר בעלות בריתה הנבגדות של ארה"ב במזרח התיכון (למעט קטר כמובן). ניהול המלחמה של נתניהו- יעלון- גנץ היה טוב מאוד. אם כי יעלון שוב ממהר להצהיר הצהרות לא מדויקות, אך שאינן מזיקות. אם כן נתניהו די מובן, אך מה עם החמאס?

התקשורת הישראלית, וצבא הפרשנים שלה לא הבינו כלל את סיבת המלחמה, ואת אמונת החמאס: סיבת המלחמה מבחינת החמאס היא שחרור אסירים, שחרור אלו שנאסרו מחדש, פתיחת מעבר רפיח, ורצון לקבל כספים בינלאומי על-ידי כך שבעזה יהיה הרס רב (הרס רב וקורבנות- משמעו תרומות מחו"ל שילכו לכיסי מאפיית החמאס).

מבחינת ישראל אין סיבה למלחמה כי היא לא רצתה בה. אמונת החמאס היא פשוטה וברורה, אינני מבין מדוע כל הזמן בוחרים למצוא דברים נסתרים, ופלפולים של שיקולים אסטרטגיים וכדומה אצל החמאס. החמאס מאוד ברור וכנה, הוא לא מסווה את עצמו. לאחר נפילת מורסי, ועליית גנרל א-סיסי הלאומי במצרים נסגרה הגישה לגן העדן מבחינתם, מצרים לא הסכימה יותר להעביר לחמאס נשק וכסף. היא החלה להילחם באחים המוסלמים ובחמאס.

החמאס הוא השלוחה הארץ ישראלית של האחים המוסלמים. יש לו בעיקר חזון מקומי, אך גם עולמי. אין צורך לפרט כאן הרבה על תפיסת עולמו, שהיא די ידועה. במערכה זו החמאס אמר בבירור שהוא רוצה להילחם, שהוא רוצה במות קדושים, שלא ייכנע, שהוא דורש הרבה מאוד דברים (שברור שישראל לא תיתן) ולא יפסיק עד שיקבלם. החמאס ניהל מערכה מול ישראל, אך הדרישה הראשונה שלו היא מול מצרים: פתיחת מעבר רפיח. הדרישה הזו מעידה מצד אחד על רצון להחזיר את צינור הכספים והנשק לעזה, אך גם מעידה על בקשת עזרה של האחים המוסלמים במצרים לחמאס: תדאגו לפתוח את רפיח שנוכל להימלט לעזה ולהשתמש בעזה כעוד משקול במאזניים שלנו מול א-סיסי.

ההסברה הישראלית עבדה טוב, אפילו מצוין. כולם יודעים את האמת (ראו כתבי טלוויזיה בעזה המתעדים את כל טענות ישראל: שיגורים מסביבה אזרחית, מתקני או"ם וכדומה). הבעיה היא אחרת.

הבעיה היא כזו: גם אם נוריד את הציבור הג'יהאדיסטי במערב, ואת המפלגות הקיצוניות בימין ובשמאל, הרי שרוב הציבור האירופאי (יש יוצאי דופן, והם מתרבים) עדיין מתנגד לישראל.

מדוע? מכיוון שהציבור האירופאי איננו מכיר כבר מלחמה (בסרביה יודעים מה זו מלחמה, וזה מסביר מדוע רוב הסרבים תומכים בישראל) והוא מצפה מישראל לנהל מלחמה שבה לא נפגעים אזרחים.

מלחמות כאלו לא קיימות מאז ימי המהפכה הצרפתית. ישראל היא בכל זאת חלק מהעולם המודרני והמערבי, וקשורה אליו, ולכן לא תתקבל בהבנה פגיעה באזרחים. מנגד כך, סוריה או עירק אינן חלק מהעולם המערבי ולכן יש אדישות רבה יותר בציבור האירופאי למעשי הטבח המזעזעים שם והגדולים בהיקפם עשרות מונים מאזרחי עזה. לכן, אם נוסיף על עמדה זו גם את הציבור המוסלמי הצעיר והמקצין באירופה, את ארגוני השמאל והימין הקיצוני, וכן, גם אנטישמיות שעדיין קיימת- נוכל להבין את העמדה האירופאית.

ולמרות זאת, שרי החוץ האירופאים העבירו החלטה, פה אחד (הכוללת גם שרי חוץ עוינים לנו בדרך כלל כמו אירלנד) הקוראת לפירוז הרצועה, פירוק החמאס, וגם הסרת המצור. החלטה זו תהיה מקובלת גם על נפתלי בנט. החלטה זו מעידה כי ממשלות אירופה עדיין נאמנות לנו (ברובן)- לעתים יותר ממשל אובמה. ולגבי האו"ם, אינני מבין מדוע אנו ממשיכים להתווכח ולנסות לשכנע את מנגנוני האו"ם בתקווה לקצת הוגנות: במלחמה זו ברור לכל כי אונרר"א חצה את הקווים ומארגון שמטרתו לדאוג לפליטים, הפך לתומך במאבק מזוין הג'יהאדיסטי.

ישראל צריכה להתקיף בנושא זה ולדרוש את פירוק אונר"א. ולכל אלו שמצדיקים את מעשי החמאס, נותר לומר "אנא מכם הפסיקו עם הצביעות, אם בעיניכם כיבוש ודיכוי (אם כי אין כיבוש ודיכוי ישראלי בעזה, אבל נניח לשם השיחה) מצדיקים ירי על אזרחים, פיגועי טרור, רצח, הוצאות להורג, סחיטה כספית וכדומה, אז אנא קבלו זאת גם אצלכם- כל מדוכא וכל כבוש רשאי לקחת נשק ולירות חופשי: העניים השחורים באמריקה, הבאסקים שחיים בכיבוש ספרדי, המוסלמים באירופה שמרגישים מדוכאים וכדומה".

האוכלוסייה בעזה סובלת. לא רק עכשיו אלא מאז ומתמיד. שלטון החמאס מ-2006 רק החמיר את מצבה עם דיקטטורה אכזרית. החמאס הוא בראש ובראשונה ארגון מאפיה, הרוצה כסף. ראשיו הפכו למיליארדרים. נתיניו חיים בעוני. המצור על עזה איננו כולל מזון ותרופות. החשמל והמים זורמים מישראל. המצור הוא בעיקר מדיני, וצבאי. האו"ם בדק בוועדה את חוקיות המצור, למרבה ההפתעה נקבע כי המצור מוצדק! ברור כי יש צורך בפיקוח על עזה, משום שראשיה רוצים להתעצם צבאית.

אם כן מדוע ישראל פגעה באזרחים? מתוך 2000 ההרוגים, מחצית היו אזרחים, ומחצית אנשי טרור. אלפים נפצעו. מאות אלפים הפכו פליטים. לישראל היו כמה אופציות: א. לא להגיב, לחטוף טילים, אך להימנע מפגיעה בעזתים ב. להגיב ללא הבחנה. כמו ברוסיה או באפגניסטן, מאיפה שיורים שם להפציץ. הם ירו 10 טילים? לירות 100 בחזרה ג. לשלוח יחידות קומנדו למבצע רגלי בעזה שימצאו את הבונקרים והמשגרים ויחסלו אותם ד. לעשות עוד מבצע צבאי מהאוויר, עם מגבלות, להשבת ההרתעה. ה. כיבוש הרצועה, חומת מגן בעזה.

ישראל בחרה באופציה ד', לאחר גילוי החומרה שבמנהרות שולב גם סעיף ג'. לדעתי אופציה א' איננה הגיונית, היא למעשה התאבדות. אפילו מדינות בודהיסטיות מנהלות מלחמה כשצריך. אופציה ב' היא החלטה לבצע פשע מלחמה ברור. להכריז ש"השתגענו". אופציה ה' תגרור את ישראל למיתון כלכלי, ולדעיכה מדינית. מחיר גבוה בחיי אדם. אופציה ד' היא מבית מדרשו של ברק עם האמונה ב"צריבת התודעה". זה לא תמיד עובד, וזה גורם לפגיעה באזרחים. אם כן מה ניתן לעשות?

"אם יש ספק, המנע מפעולה" . כרגע לנתניהו יש ספק רב. לכן לאורך כל הדרך הוא רצה לסיים את המבצע. ולקבל הפסקת אש מצרית. להערכתי יש אמת בשתי טענות: טענת השמאל (זהבה גלאון האמיצה והחכמה) שיש צורך בפתיחת מו"מ עם הרשות ועם הליגה הערבית- משקולת נגד לחמאס. טענת גורמים בימין כי יש להילחם בחמאס עד לכניעתו. איך הטענות מתיישבות? שתי הטענות מבקשות להכניע את החמאס. הראשונה אומרת כי תנופה מדינית והתקרבות בין ישראל לציר המתון (סעודיה, מצרים, רשות, ירדן) תייבש את התמיכה בחמאס. הימין מאמין כי רק בדרך צבאית ניתן להכניעו.

להערכתי נתניהו בחר: יש לו ספק. הוא מעדיף לסגת אחורה ולבדוק אופציות מדיניות. אם זה לא יצליח הוא יפנה לאפיק צבאי, אך הפעם כאשר הוא נמצא בשליטה והצבא מתכונן מראש.

יש צורך בבחירות מוקדמות בארץ: לפיד ובנט הונו את ציבור הבוחרים. 99% ממצביעי לפיד אינם תומכי התנחלויות מובהקים, ובטח לא ציפו כי ימצאו עצמם בברית עם נוער הגבעות.

99% ממצביעי בנט לא האמינו כי יפרק את ה"שותפים הטבעיים" וילך לשבת עם לבני ולפיד בממשלה. נתניהו חלש מדי בממשלה עם 20 מנדטים, לעומת 19 מנדטים של לפיד. יש צורך בבחירות. או ממשלת שמאל מרכז (וחרדים) בראשות הרצוג, או ממשלת ימין חרדים בראשות נתניהו. ממשלות אלו יותר יציבות מאשר ממשלה של שעטנז לא ברור עם מפלגות קטנות. יש גם אופציה לממשלת אחדות אמיתית: ליכוד- עבודה.

לא משנה מי יהיה ראש הממשלה, ביבי או הרצוג, ברור כי השני יהיה שר חוץ. וזה בהחלט עדיף על ממשלה בה שר החוץ אינו מתאים לתפקיד בלשון המעטה, שר האוצר הוא "נוכל עם חליפה", שר השיכון דואג רק למתנחלים, ורוב השרים האחרים חסרי ניסיון או חסרי אונים.