מדי יום אני נתקלת בקושי רב להסביר ללקוחותי, שנפגעו בשל מעשה נזיקין ואיבדו את יקיריהם, מדוע למרות עצם זכייתם בתביעה נפסקים להם סכומים מזעריים ביותר. מותו של ילד או קשיש, מותם של אב, אם או קרוב משפחה, נאמדים במונחם כספיים עלובים עד כי אלה בלתי סבירים ובלי הוגנים, שעה שלכאב ולסבל אין גבול.
מובן כי אין פיצוי כספי היכול להשיב אדם לחיים ואף לא להיות תחליף להסתלקותו של זה אשר אהבנו. מצד אחד, פיצוי מזערי בעקבות אסונות טרגיים מוסיף על הכאב והשכול של האלמנה והיתום. יש בו כדי להוסיף עלבון על הצער והכאב הקיימים ממילא. הפרדוקס מתעצם כאשר בית המשפט רואה לפצות ביד נדיבה ובסכומים גבוהים דווקא במקרים שבהם הקטין או הקשיש היו נותרים בחיים וזקוקים לסיעוד. זהו עיוות נורא.
אינני יודעת להסביר לעצמי, ועל כן גם לא ללקוחותי הנדהמים, מדוע מות יקירם אינו ראוי בעיני בית המשפט לפיצוי כספי הולם רק משום שהיה גמלאי והסתלקותו מן העולם לא גרמה הפסד השתכרות. אנו זקוקים בדחיפות לפסיקה נועזת כדי להשיב את כבודו של האדם אשר ראוי כי יישמר לא רק בחייו אלא גם במותו. הייתי מצפה להכרזה תקדימית שתצא מאת בית המשפט העליון, כי מותו של אדם, שנגרם בשל עוולה נזיקית, הינו אסון ונזק בלי הפיך לבני המשפחה, ועל כן הפיצוי לשארים ייגזר מכאבם ואובדנם, סכום זה לא יוכלל היות לעולם פיצוי מלא, אך סדרי גודל של מאות אלפי שקלים יותירו את הרושם הברור שבית המשפט מכיר בכבוד המת, בסבלם של אוהביו ובצורך לפצותם.
מובן כי השאלה אם השתכר המת אגורה אחת בחייו או היה הולך בטל לא תתעורר כלל ולא תקרין מאומה על העניין. כך ראוי. לכך נועד ראש הנזק הנפרד המכונה אובדן חיים.
פסיקתו הבעייתית של בית המשפט נוגעת לראש הנזק של כאב וסבל אף כאשר אין מדובר באובדן חיים דווקא. נראה לי כי לא אחטא לאמת אם אומר כי בית המשפט נוטה להשפעה זרה ובלי רלוונטית של אומדני הפיצוי הנפסקים בתחום תאונות הדרכים ומשליך מאלה על כאב וסבל בתחומים אחרים. דעתי היא כי יש לנתק ניתוק גמור בין הדברים. קנה המידה חייב להיות לעולם סובייקטיבי, והערכת הכאב והסבל חייבת להיעשות על בסיס לימוד כל מקרה לגופו. אין זה קל להעריך בסכומי כסף מדוייקים את הנזק הנגרם לאדם בשל צערו, אך שיקול הדעת המסור לבית המשפט ראוי לו שיוביל למסקנה כי נדרש פיצוי הולם למצוקה שאליה נקלע אדם המעיד על סבלו.
לפני כשנתיים ניתן פסק דין בבית המשפט העליון (קופת חולים ואח' נגד לאה דיין ואח'), שהחל במהפכה זוטא בכל הנוגע לפיצוי על כאב וסבל. פסק דין זה מאשר את סכום הפיצוי הגבוה שנפסק בבית משפט קמא בגין נזק לא ממוני. מדובר היה ברשלנותם של רופאים אשר גרמה להפלתו של ולד. הנתבעים פוצו בשל החמצת ההזדמנות להפוך להורים מאושרים לילדה בריאה ושלמה. כל אחד מן ההורים הפוטנציאלים פוצה בסכום של כ-600 אלף שקל. אינני יודעת אם יש בכך כדי להבטיח את תחילתו של עידן חדש אשר יתקן מעט מן העיוותים במשפט הנזיקין הצורך בכך, מכל מקום, זועק לשמים.
________________________________________
פורסם במקור בעיתון הפרקליטים גליון מס' 4 , יולי 2001
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
