תושבי עוטף עזה אינם ברווזים במטווח

ככל שנמשכת מלחמת עזה זמן רב יותר, כן מתבררות מטרותיה האמיתיות - להבדיל ממטרותחיה המוצהרות - של מלחמה בלתי פוסקת זו. אט אט מתברר, באופן חד-משמעי ביותר, כי ללא חיסולו המוחלט של ארגון הטרור חמאס, לא ייפסק ירי הטילים לישראל, בכלל וליישובי עוטף עזה וסביבותיהם, בפרט.

הרושם הבלתי אמצעי שנוצר בציבור, בעקבות גרירת הרגליים של ממשלת-ישראל, כי חייהם ודמם של תושבי חבל עזה והיישובים הסמוכים להם הפכו להפקר. יודגש ויצוין, כי איני מלין, כלל וכלל, על אווירת "ימי פומפי האחרונים", השוררת בתל אביב, בייחוד מאז חודשה האש, לאחר הפרת הפסקת האש הארוכה ביותר, בת חמשת הימים, ביום שני החולף, בידי חמאס. מגיע לאנשים להתפרק ולשמוח. עם זאת, שום דבר - שום דבר אינו מצדיק - בכל הכבוד הראוי - התייחסות מזלזלת ומופקת, כל כך, מצד ממשלת-ישראל לאנשי עוטף עזה. דבר אינו מצדיק התנהגות מופקרת ופוגענית זו, כלפיהם - בכל הכבוד הראוי - כאילו זורם בעורקיהם מים ולא דם, כמונו אנו תושבי השפלה, ההר או השוכנים לחופו של ים סוף, אצלנו זורם דם בעורקינו ולא סתם דם, אלא דם כחול שבכחולים!

כבר מזמן למדנו דעת, כי בישראל קיימות שתי מדינות - מדינת ישראל, מחד-גיסא ומדינת תל אביב, מאידך-גיסא. ברוח מילות השיר: "אומרים שהיה כאן שמח, לפני שנולדתי", הרי אגלה אוזניכם, כי מהוריי מולידיי, זכרונם לברכה ומאחרים, שמעתי, כי גם או אז - בימים שפרצה המדינה - היו מי ששחירפו נפשם למוות, בקרבות בנגב, בקסטל ובשאר מקומות שבהם, מסרו נפשם, על מזבח הקמת המדינה, תוך שהם ציוו לנו החיים בה ואחרים - שמצצו טוף (סוג של גזוז) ואכלו עוגות קצפת, בבתי-הקפה של תל אביב ובעיקר - באלה שצפו אל שפת ימה של סדום סיטי זו.

על הראשונים כתב המשורר, חיים גורי, שירו הנודע: "הנה מוטלות גופותינו" ועל האחרונים נכתבו מאמרים, ביקורת ואף דברי ספרות בהם כונו הם בשמות התואר: "דור האספרסו"; "אנשי כסית"; "נוער ברזילי" (על שם עמודים הברזל שישבו עליהם ושרקו לנערות החולפות ועוברות, על פניהם - מי שהיו "החתיכות" של אז).

ציינתי עוד קודם לכן, ברשימתי הקודמת, כי ישראל החלה לסגל לעצמה, מחדש, כוח ההפתעה וההרתעה כאחת, שאבד לה, במהלך מלחמת עזה ארוכה ובלתי פוסקת זו. עד שלא בא מבצע חיסולו (הכמעט ודאי) של מוחמד דף; עד שלא חוסלו שלושת מפקדיו הבכירים של חמאס, ראאד אל-עטר, מוחמד אבו שימאלה ומוחמד ברהום מהחטיבה הדרומית של גדודי עז א-דין אל קאסם, שררה תחושה בציבוריות הישראלית של היגררות אחר החמאס. לחמאס אין הרבה מה להפסיד, עד כה, במלחמה זו. הוא יטיל למערכה, עוד ועוד אנשים, עד שיגיע הוא ל"תמונת הניצחון" המיוחלת.

כבר הדגשנו - ברשימותינו בעבר - כי עניין לנו בארגון פונדימנטליסטי, המקדש את המוות. הודגש וצוין, כי בניגוד לנו, המקדשים ומהללים החיים, הרי החמאס מחדיר בקרב תומכיו רעיון ההקרבה "הקדושה" שלהם כשהידים. לשהידים אלה ממתין כגמול למעשי הרצח, הטבח ושאר מעשי הברבריות שלהם, שם למעלה, 72 בתולות, המזומנות ומחכות להם, כפרס על שפעת "מעשי החסד" שביצעו תוך שעלו ב"כנפי המלאכים" שלהם, מעלה מעלה, מזהירים בזוהר הרקיע וצובעים בצבעים אידיאולוגיים עזים עקרונות תורת השהידיות שלהם.

אבל גם שהיד בפוטנציה, זקוק למנת הלחם היומית ולמספר כוסות המים הנדרשים ונצרכים, כדי שיוכל למלא תפקידו כשהיד נאמן ומיומן, באמונה. עדיין צריך לספק לשהיד הממוצע, מצע רוחני נוח ודשן, כדי שיסכים להיות השהיד הבא בתור, אם כלוחם מנהרות, אם כמשגר רקטות ואם סתם כך, כמתאבד פוטנציאלי ההופך לפצצת זמן מהלכת, שבכל רגע נתון צפויה להתפוצץ ולפוצץ כל מצוי לידה, כמו-גם להמית, אחרים סביבה.

לכן, כה חשובה היא, מצד אחד יכולת ההרתעה וההפתעה מצד אחד, אבל מצד שני - חשובה לא פחות ואולי אף יותר - התחושה כי ממשלת-ישראל דואגת לאזרחיה ואינה משאירים אותם חשופים לפגיעות פצמ"ר ונפילות חלקי רקטות, בעיקר ביישובי עוטף עזה וסביבותיהם.

הציבור העזתי, בכלל ואנשי החמאס, בפרט, מתבוננים, קולטים ורושמים כל פרט בזיכרונם הקולקטיבי, כקולקטיב לאומי מתגבש, לקראת הקמת המדינה הפלשתינית המיוחלת ומתגבשת, אט אט, לשיטתם הם.

על-רקע זה חשובה - חשובה עד למאד מאוד - הכרזתו של צה"ל, מסוף-השבוע החולף, לפיה כל בית ברצועת עזה שמאזורנו יבוצע ירי, ייפגע מאש צה"ל. מרגע זה חסל נוהל הודעות תקיפה עתידית, מראש, אם בכרוזים המוטלים מן האוויר ואם בהודעות טלפוניות הקוראות לתושבי האזור להיפנות מאזורים האמורים להיות מותקפים, בקרוב.

צה"ל מוטט בהפצצה אווירית בית בן 14 קומות בשכונת תל אל אלהוא, בו פעל חמ"ל של החמאס. הייתה זו פעולה נקייה של חיל-האויר וצה"ל, בה - למרבה המזל - לא נהרג איש. דיירי הבניין הוזהרו מראש, יצאו לרחובות וראו בניין זה קורס, נגד ומול אינם. איך נהג להתנסח הגשש החיוור, בהשאלה, במערכוניו: "היה בית? היה!".

כפי שציין, לא מכבר הטייס, תא"ל (מיל') רן פקר - באחד מהראיונות שהעניק הוא - לא מנצחים מלחמה בעזרת חיל-אויר, אבל חיל-האויר עוזר לנצח במלחמה. לפי השתלשלות הדברים הקיימת דומה, כי עוד כמה פעולות נועזות של צה"ל, עוד כמה פעולות קומנדו יבשתיות של היחידות הקרביות והחמאס יתמוטט. כפי שלא מנצחים במלחמה, רק בעזרת חיל-אויר, כך לא מנצחים במלחמה, רק בירי ממושך ומתיש של רקטות. עם ישראל הוכיח שיש לו חוסן נפשי ומוכנות למלחמה ארוכה ובלבד שיחוסל החמאס - אחת ולתמיד.

אם דעתי שלי הייתה נשמעת, מפנה הייתי, לחלוטין, יישובי עוטף עזה וסביבותיהם - כפי שנהגו במלחמת השחרור - ומתמקד בפעולו קומנדו יבשתיות בהיקף מספרי, זה או אחר. החמאס מצוי על סף שבירה. אסור לנו לתת לו "לצאת מנצח" במלחמה זו - ולא גם למראית עין. רק חיסולו של החמאס יסיר איום ירי הרקטות, כליל ויביאו מעט שקט לאיזור. אז - ורק אז - לאחר מספר שנות רגיעה ולא בדרך של סחיטה ואיומים, ניתן לבחון הקמת נמל ימי בעזה, הסרת החרם הכלכלי על עזה ושאר ענייני יומיום שוטפים ומטריד התושב העזתי הממוצע.

הכותב הוא השותף-המייסד של ד"ר חיים שטנגר, משרד עורכי דין ומשרדו מתמחה בתחום המשפט הפלילי, דיני מעצרים, כמו-גם בתחומי המשפט העסקי, דיני חברות, פירוקים ופשיטות-רגל, דיני ירושות וסכסוכים עסקיים-משפחתיים ודיני משפחה, כמו-גם בהופעות בבג"ץ ובענייני עתירות מנהליות, קניין רוחני ומקרקעין.