אז מי באמת ניצח במלחמת 50 הימים בין ישראל לחמאס? תלוי את מי שואלים, כי כל אחד והאמת שלו ואין צורך להיות שקרן כדי לסלף ולעוות את המציאות. עובדה: התשובה הישראלית לשאלה תמימה לכאורה זו, כפי שמציגה אותה ישראל, היא שחמאס "חטף" את המכה הקשה ביותר5 בתולדותיו. התשובה הפלשתינית הייתה - רחובות עזה הומי אדם צוהלים ומזמרים בזעקות: "הבסנו את ישראל" ו"לא הנפנו דגל לבן". אבל האמת בכל מה שנוגע לתוצאות המערכה בפועל לא הייתה האמת כפי שראו אותה שני הצדדים. איש באמונתו יחיה.
דוגמה טובה להצגת האמת הסובייקטיבית ניתן למצוא כמעט מדי יום בתקשורת. בכותרת הראשית ב
ישראל היום, למשל, שיווק ראש הממשלה
בנימין נתניהו את האמת הישראלית כך: "חמאס הוכה, אין לו שום הישג". לעומתו "מכר" ח"כ
אחמד טיבי, הדובר הרהוט של בני עמו, בשורת אמת הפוכה "ניצחנו את ישראל; הרוח הפלשתינית לא תישבר".
השאלה איך מצטיירת האמת בתקשורת מעסיקה את העולם במשך עשורים רבים. מיטב האוניברסיטאות העוסקות בהוראת עיתונאות - כמקצוע בעל עקרונות יסוד ברורים, ניסו לקבוע כללי עבודה אוביקטיביים לחשיפת האמת. למשל: לברר את העובדות במקורות הטובים ביותר האפשריים ולהצליב מידע כדי לאמת את נכונות הדברים. לכאורה כלל פשוט וברור אבל מימושו לא תמיד מצליח, בעיקר כיוון שבצד המידע מובאת פעמים רבות פרשנות אישית של עיתונאים בעלי דעה המסוגלים להטות את משמעות הדברים לכאן או לכאן, בהתאם לנטיית ליבם. אם בוחנים את המידע המוזרם לציבור מסתבר בבירור כי כללי חקר האמת של "אל ג'זירה" - ערוץ הטלוויזיה בבעלות קטר התומכת בחמאס - שונים מכללי העבודה של רשת "
פוקס" האמריקנית התומכת בדרך כלל בישראל.
אג'נדה ברורה
מתוך ניסיון רב שנים בתחום התקשורת ברור לחלוטין, כי אוביקטיביות בדיווח היא כמעט בלתי אפשרית או לפחות בעייתית במידה רבה. לכל כלי תקשורת יש אג'נדה ברורה, אם היא כלכלית בהתאם לאינטרסים של הבעלים, אם היא פוליטית בהתאם לעמדתם של בעלי המדיה העיתונאית - מודפסת, משודרת, או טלוויזיונית. ודוגמאות לא חסרות. דוגמה טובה וייחודית למצב זה מצויה בישראל. נראה שכל צרכן תקשורת בארץ מכיר את מלחמת העולמות בין
ידיעות אחרונות של נוני מוזס שעיקר מהות קיומו לצבור הון, השפעה וכוח, לבין ישראל היום של המיליארדר האמריקני
שלדון אדלסון שעיקר מהות קיומו לשרת את שלטונו של בנימין נתניהו. שני העיתונים האלה מדווחים לקוראיהם על המציאות בישראל, משתי נקודות מבט שונות ולעתים אף הפוכות זו מזו.
מתוך ראיה צינית של המציאות כפי שהיא באה לידי ביטוי בדיווחי התקשורת הסביר פעם המהפכן הרוסי ולדימיר איליץ' לנין בציניות שאפיינה אותו, את תפיסת עולמו. "חופש העיתונות" אמר לנין "פירושו החופש לרכוש אחזקה בעיתונים, לקנות כתבים בכסף, לשחד, ולזייף "דעת-קהל". באותה מידת אירוניה ראוי להביא ציטוט מתוך המופע של סיינפלד שבו נאמר: "זה לא שקר אם אתה מאמין בזה".
כדי לא להישאר במסגרת התיאורטית בלבד הנה סיפור שבאמצעותו ניתן לראות עד כמה קל להתל באמת ולהציג אותה בהתאם לאינטרסים נוגדים ואיך ניתן לעוות את האמת מבלי לשקר. ההיסטוריה של הסיפור הזה מתחילה בימי העימות בין גוליית הפלישתי לבין רועה הצאן דוד בן ישי. מה התרחש בשדה הקרב המפורסם הזה באותם ימי עבר רחוקים כולנו יודעים שהרי סיפור דוד וגוליית כבר הפך למשל המראה כיצד עשיית מלחמת בתחבולות גוברת על הפעלה לא חכמה במיוחד של כוח גדול ורב. מעניין לבדוק כיצד הייתה התקשורת מדווחת - משני הצדדים של המתרס - על המערכה "דוד מול גוליית". סביר להניח כי ביטאון "עם ישראל" היה מדווח כך: דוד הביס את גוליית. ואילו עיתון "מחנה הפלישתים" היה מדווח בכותרת אחרת: דוד הפר את כללי המשחק. וליד הכותרת הייתה מופיעה פרשוות בנוסח "בגידה בערכי יסוד". מתוך ניתוח הטקסט הזה עולה כי שני העיתונים היו מדווחים אמת, אבל ברור לכל בר דעת כי האמת הזו ראתה אור עולם בהתאם לאינטרסים הסובייקטיביים של הצדדים הניצים. ומי ניצח באמת? התשובה לשאלה זו תלויה בהשקפת עולמו של הקורא. ושוב מוכח כי כל אחד והאמת שלו. מסתבר כי במלחמה עדיף לנצח באופן חד וברור ביותר, שאם לא כן, נגזר עליך להסביר.
נוכח פני כול הדברים האלה, מה צריך האדם הנבון לעשות כדי לדעת מה באמת היא האמת? אולי המענה לשאלה זו פשוט: לאמת פנים רבות, שונות ומשונות, עטויות מסיכות של אינטרסים נוגדים, ולעתים אף הפוכות זו מזו, ועל כן כל אדם סביר יכול לבחור לעצמו מתוך דיווחי התקשורת את האמת המתאימה לו על-פי נטיית ליבו. והאמת עצמה מה יהיה עליה? כנראה שנגזר עלינו להמשיך ולחפש אותה בשקידה רבה - לנצח. ואולי בחיפוש אחר האמת על אודות תוצאות המערכה בין ישראל לחמאס בעזה, לא יהיה לנו מנוס אלא להסתפק בתיק"ו - תשבי יתרץ קושיות ובעיות.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
