חגיגות הניצחון בעזה, עד כמה שהניצחון שלהם דמיוני בעינינו, השאירו אצלנו טעם רע ואפילו עוררו תיסכול. כי מה פירוש המושג הפסקת אש? מה, זה מן משחק כזה שמפסיקים מתי שמתעייפים ומחדשים אותו כשמתחשק? אומנם אין ספק שמנקודת הראות שלהם בזה בדיוק מדובר; הם הרי לא מתכוונים לפרק את כלי המשחית שלהם ולהשתמש במתכת שממנה הם עשויים לצרכים חיוניים, כגון בניית בתים תמורת אלה שחרבו בהפצצות. הם מתכוונים לנצל את התקופה של הפסקת האש כדי להתארגן לחידוש האש בפעם הבאה, והם אפילו לא מסתירים זאת. הם הרי לא שינו את השקפת עולמם ואפילו לא מנסים לעשות הצגה שמתכוונים לשנות. במלים אחרות, הם נשארו ומתכוונים להישאר אויבים שלנו. ובזמן שייראה להם מתאים הם יתקפו ויתאמצו לגרום לנו אבידות ככל שיוכלו.

מהמרים על חיינו

אז למה הסכמנו להפסקת אש? יותר מזה, מדוע לא ניצלנו את המשך ההתקפות שלהם עלינו כדי להכות בהם מכות קשות יותר ויותר עד שיבקשו על נפשם? יכול להיות שהפחד הוא שמדריך את המופקדים על בטחוננו? אומנם סביר להניח שאיפשהו קיים אצלם חשש, ואפילו כבד, מפני מה יאמרו, אבל האם זה מצדיק את ההימור שנטלו כאשר המחיר האפשרי הוא חיים של יהודים ר"ל? צריכים לזכור שהמערכת הנוכחית לא המציאה דבר, היא רק ממשיכה בדרך ההתנהלות של קודמותיה. את נקודת ההתחלה של ההתנהלות הזאת אפשר לסמן בהסכם הפסקת האש עם מצרים בשנת 1970 ואפשר לבחור נקודת התחלה אחרת. כי עד הסכמי אוסלו - המגמה הזאת של הימור על חיי היהודים הגרים בארץ ישראל ובכלל, לא הייתה גלויה כל כך; אפשר היה להתווכח אם מדובר בהימור או במשהו בטוח יותר.

לטובת מי פועלים?

את הסכמי אוסלו כבר לא ניתן להגדיר כמשהו אחר מלבד הימור מופקר על חיי יהודים. ומאז והלאה זה הלך והידרדר. קצת כואב לנסח בכתב השערה בדבר ההנעה הנפשית של המהמרים הכבדים על חיינו, אבל דומה כי אין מנוס מהמסקנה שהעדיפו את טובת הרוצחים על פני טובתם של הקורבנות, או לפחות שחיים של יהודים לא כל כך נחשבו בעיניהם. לבינתיים, זה ההסבר היחיד שהצלחתי למצוא לכמה מהלכים שאת פירותיהם הרעילים אנחנו אוכלים בשנים האחרונות. אחד הבולטים שבמהלכים אלו הוא עקירת היהודים מבתיהם בגוש-קטיף. הם הפריחו חבל ארץ שהיה כולו דיונות חול טובעניות, נעקרו משם על לא דבר וכעת יורים עלינו מאותו שטח שהיה מיושב ופורח וכעת הוא משמש בסיס התקפה נגדנו. אז אולי מוגזם לומר שהעוקרים אהבו את הרוצחים, אבל מה שבטוח זה שלא אהבו את היהודים.

תפקידה של המנהיגות

והרי פרשת השבוע שלנו דורשת מהמנהיגות של עם ישראל לדאוג קודם כל לטובתו של כל פרט בעם. שמה של הפרשה הוא "שופטים" כי התנהלות תקינה של המערכת השלטונית תלויה בתקינות ההתנהלות של מערכת המשפט. וכך מתחילה הפרשה (דברים טז): [יח] שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. זו התכלית, שיהיה משפט צדק. אבל מה זה בעצם משפט צדק, שלא יקחו שוחד כדי להטות את הדין? זה אמור בפירוש מיד בהמשך: [יט] לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד--כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. אפשר לומר שזה ההסבר, שזו הדרך למשפט צדק, אבל זה לא כל כך מתיישב עם הפסוק הבא: [כ] צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף--לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר- ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ. לא סביר שרדיפת צדק מתייחסת לצורך - המובן מאליו - בהכרעה הוגנת בין שני בעלי דין.

גבולות האחריות

בניסיון להבין לאן חותרת התורה בפרשת השבוע, נדלג אל הפרשיה החותמת את הפרשה (פרק כא): [א] כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה: לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ. אומנם ההתחלה ממש לא דומה למה שקורה אצלנו. הפרשה מדבר על מצב שלא יודעים מי הרוצח אבל אנחנו כן יודעים מי רוצח יהודים רק כי הם יהודים, ובמרבית המקרים גם יודעים את הכתובת המדויקת שבה הוא גר. השאלה היא מי אחראי לכך שזה קרה? לא מי אשם, ברור שהרוצח אשם, אבל מי נושא באחריות לדם הנקי שנשפך? התשובה של התורה עשויה להפתיע את מי שמורגל בסגנון החשיבה המקובל אצלנו: [ב] וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ, אֶל-הֶעָרִים, אֲשֶׁר, סְבִיבֹת הֶחָלָל. דוקא הם. הגמרא דנה בשאלה מי הם הזקנים והשופטים, איזו ערכאה אמורה לקחת אחריות לשפך הדם, ומסיקה שמדובר בבית דין הגדול שישב בצמוד לבית המקדש. הסנהדרין.

אחריות מורחבת למנהיגות

האליטה של עם ישראל נדרשה לצאת אל המקום שבו נמצא ההרוג שלא נודע מי הרגו ושם לקיים טקס כפרה. סיומו של הטקס כלל הצהרה: [ז] וְעָנוּ, וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ. אכן, הכרזה מוזרה הם מכריזים, שלא הם הרוצחים. וכבר חז"ל שואלים ומובא ברש"י: "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות (צידה לדרך) ובלא לוויה". שאם היה לו מלווה, אולי הרצח היה נמנע אבל לא ידענו על קיומו של ההלך הזה שעכשיו הוא מת. ואחרי ההכרזה המוזרה הזאת הגיע תורם של הכהנים לבקש מהקב"ה: [ח] כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ, ה', וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם. חז"ל אומרים שאת שלוש המלים האחרונות השמיעה רוח הקודש. שבסיומו של הטקס התבשרו מהשמים שנתכפר להם, לזקני בית דין ולכל ישראל, עוון הרצח שלא הם ביצעו.

בריחה מאחריות

נו, אז אם מנסים להשליך מפרשת השבוע אל מה שקורה אצלנו, אל גבולות האחריות של מנהיגינו ושופטינו, התוצאות עגומות ביותר. אומנם מדובר במבנה שונה מהותית של מערכת שלטונית, אבל הכינויים ושמות התואר נותרו בעינם פחות או יותר. אומנם במקום זקנים יש תארים אחרים אבל עדיין מדברים על שופטים. והשופטים שלנו, אלה שהכשירו את השרץ של עקירת היהודים מגוש-קטיף, היכן באה לידי ביטוי האחריות שלהם למצב היהודים באזורים הסמוכים לעזה ובכלל? בעצם, אפשר לומר שאצלנו, המאפיין העיקרי של ההתנהלות שאמורה להיות מנהיגותית הוא בריחה מאחריות. שהרי מי בלם את הצבא, מי מנע ממנו להכריע את הרוצחים העזתים? מאשימים את ראש הממשלה ואת שר הביטחון ואין ספק שהם נושאים באחריות מוגברת, אבל לענ"ד הבעיה היא בצבא עצמו, בראש שלו.

מי שפך את הדם?

כפי שהוזכר כבר, מי שבעת היותו מפקד אוגדה התחמק מאחריות לחייו של מדחת יוסוף ולחייהם של עוד כמה אנשים, שמתוקף תפקידו כמפקד האוגדה הוא היה אחראי לבטחונם, אין לצפות ממנו שינהג אחרת כרמטכ"ל. האחריות העליונה היא של ראש הממשלה ושר הביטחון. האשמה היא ברמטכ"ל. אבל גם שר הביטחון וראש הממשלה אשמים; הם אשמים בכך שהרמטכ"ל לא הוחלף בקצין מתאים יותר לתפקיד מצביא בעת מלחמה. אז הרמטכ"ל לעולם לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולהכריז ידי לא שפכו את הדם הזה, של מדחת יוסוף, של הרב הרלינג ושל עוד כמה אנשים מאז ועד המערכה האחרונה סביב נחל עוז וכו'. אבל גם ראש הממשלה ושר הביטחון לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם ולהכריז שידיהם לא שפכו את דמם של דניאל טרגרמן בן הארבע מנחל עוז, של זאב עציון מנירים ושל עוד כמה הרוגים ופצועים שדמם נשפך לשוא.

במי צריכים להתחשב?

כי אם היו לומדים את הדרך הנכונה להתנהלות מנהיגותית וצבאית מפרשת השבוע, היו מבינים שתפקידם העיקרי הוא לשמור על ביטחונם של יהודים. בלי להתחשב כלל במחיר שישלם האויב על הביטחון הזה וגם בלי להתחשב ברגישויות אנושיות שעלולות למנוע הדחת מפקדים ומינוי אחרים מתאימים יותר. ואת הדברים האלה אני כותב בתחושה קצת מוזרה, כי לענ"ד גם ראש הממשלה וגם שר הביטחון באמת מתכוונים לטוב. מה שלא יכולתי לומר על קודמיהם בתפקידים אלו לאורך עשרות שנים. אלא שהם מחויבים לתהליך שהוזכר לעיל, תהליך שעיקרו הוא מחויבות לטובתו של הצד השני, של האויב. כמובן, משלמים גם מס שפתיים לטובת היהודים ולביטחונם, אבל העובדות אינן משתנות עקב כך. והעובדות הן שבכל הארץ מנסים לפגוע ופוגעים ביהודים ואף אחד לא שם לזה סוף.

העם והמנהיגות

בפרשת השבוע, בסמוך לפני העניין של ההרוג שלא נודע מי הרגו, כתובים גם דיני המלחמה. זה מתחיל באמירה כללית ויסודית מאוד (פרק כ): [א] כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ--לֹא תִירָא, מֵהֶם: כִּי- ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. אנשי הצבא אכן נהגו בהתאם להוראת הפסוק הזה, בגבורה עילאית, אבל גבורתם לא השפיעה על דרג המנהיגות והוא נהג כאילו בפחדנות. שיקולים מדיניים קוראים לזה. מילא המדינאים, אבל כשמצביא מכפיף מהלכים צבאיים לשיקולים מדיניים, זה כבר מרשם בטוח לכישלון צבאי. אבל כמו שאמרנו לא פעם לאחרונה, העם יותר חכם ממנהיגיו, יותר מחובר לשרשיו, ולכן אין לנו כל ספק שבקרוב ממש נזכה לקיום ההבטחה שבהפטרת השבוע: וְרָאוּ, כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ, אֵת, יְשׁוּעַת אֱלֹקֵינוּ.