נוהל חניבעל

נוהל חניבעל אותו מפעילים במקרה של חטיפת חייל היה ונשאר שנוי במחלוקת. ישנה פקודת מטכ"ל, בה ישנם כללים לפעולה מיידית בעת חטיפת חייל ישראלי בעת קרב בידי האויב.

הפקודה הזו זכתה בעקבות תעלולי המחשב לשם המצמרר "נוהל חניבעל" רק בהבדל אחד, שחניבעל נטל בעצמו את חייו, ואילו בנוהל חניבעל הצה"לי קיימת הסכנה, שאת חייו של החייל החטוף נוטלים רעיו לפלוגה או לחטיבה.

הדילמה היא סביב סעיף 86 בפקודה, סעיף המדגיש, שבזמן מחטף הופכת המשימה העיקרית של חילוץ חיילנו גם במחיר של פגיעה או פציעה בחייל החטוף.

היה נראה שלדילמה הזו, שלבשה צורות ופשטה צורות, שם קץ הרמטכ"ל, בני גנץ, ב-1.11.2011 בקובעו, שהנוהל אינו מאפשר ירי שמטרתו הריגת החייל החטוף.

מה שקרה ב-1.8.2014 מעורר שאלות ותהיות רבות בדבר נוהל חניבעל. לאחר חטיפת סג"ם גולדין הדר ז"ל, הצבא ביצע ירי מכל הכלים, ירי כבד, רק כדי למנוע בריחת החוטפים עם החטוף, ירי שיש בו סכנה מוחלטת לחיי החטוף ולהריגת בלתי מעורבים רבים גם בצד השני.

בפועל קיימת ההוראה של בני גנץ הרמטכ"ל, שהנוהל אינו מאפשר ירי שמטרתו הריגת חייל חטוף. בשטח מתפרש נוהל חניבעל שעדיף חייל הרוג מאשר חייל חטוף.

פרופסור אסא כשר, מנסח הקוד האתי של צה"ל, טוען, כי "יש לפעול, ככל הניתן, לעצירת פעולת החטיפה לרבות הפעלת אש, אך לא באופן שעלול להוביל בסבירות גבוהה למותו של החטוף..." . בשדה הקרב האתיקה נאלמת וגם נעלמת, כשמפעילים אש. האש אינה מסוגלת לתרגם את ניחוחות האתיקה – "הפעלת אש, אך לא באופן שעלול להוביל בסבירות גבוהה למותו של החטוף".

ונותרנו עם עוד גזרה – שמטילה עלינו אימת המלחמה אליה הולכים ילדינו, נכדינו ונינינו – שעל ההדק ילחץ חבר כדי להרוג את רעהו רק שלא יפול בשבי האויב, רק שלא יהיה קלף מיקוח לאויב לדרוש שחרור אסירים. נותרנו עם האימה והאכזריות של נוהל חניבעל – עדיף חייל מת מחייל שבוי. עדיף להעלות את ילדינו לעולה, למולך, רק שלא נגיע למשא-ומתן של פידיון שבויים.

תֵּדַע כָּל אֵם עִבְרִיָּה
שֶׁהִיא מוֹסֶרֶת אֶת בְּנָהּ
לַכּוֹכָבִים שֶׁיְּרַמּוּ אוֹתָהּ.

תֵּדַע כָּל אֵם עִבְרִיָּה
שֶׁהִיא מוֹסֶרֶת אֶת בְּנָהּ
לְמוֹלֵךְ יוֹקֵד אֵשׁ תָּמִיד.

תֵּדַע כָּל אֵם עִבְרִיָּה
שֶׁהִיא מוֹסֶרֶת אֶת בְּנָהּ לַמּוֹלֶךְ חֲנִיבַּעַל
אֶל מוּל סַכָּנַת שֶׁבִי
יְקוֹשֵׁשׁ עֲצֵי רֵעִים שֶׁל בְּנָהּ
עֲצֵי רֵעִים יוֹרִים
בְּגַבּוֹ וּבַחֲזֵהוּ
בְּרֹאשׁוֹ וּבְלִבּוֹ
שֶׁל בְּנָהּ שֶׁיָעֳלֶה לְעוֹלָה
בְּנֹהַל חֲנִיבַּעַל.

תֵּדַע כָּל אֵם עִבְרִיָּה
כִּי אֶל מוּל נֹהַל חֲנִיבַּעַל
נֶעֱלָמִים כָּל עֲשֶׁרֶת הַדְּבָרִים
יְמִין חֲנִיבַּעַל נֶאֱדָּר בַּכֹּחַ
יְמִינוֹ תִּרְעַץ אֶת בְּנָהּ
תִּשְׁלַח חֲרוֹנָהּ תֹּאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ
וּבְרוּחַ אַפָּהּ יֵעָרֵם אֲפַר בְּנָהּ

תֵּדַע כָּל אֵם עִבְרִיָּה
שֶׁהִיא מוֹסֶרֶת אֶת בְּנָהּ
לַחֲנִיבַּעַל עוֹקֵד פְּרִי רֶחֶם
כֹּהֵן לָבוּשׁ מַדֵֹי צָבָא עֲדוּי דַּרְגָּה
שֶׁיָּבִיא לָה תְּשׁוּרָה מֵהָעֲקֵדָה
מִסְגֶּרֶת שְׁחוֹרָה
מַזְכֶּרֶת מִבֵּן שֶׁעָלָה לְעוֹלָה.