החזרה לימי הדוצ'ה

נצחונו של נפתלי בנט בהרחבת סמכויות היו"ר ב"בית היהודי" מכניסה אותנו חזק יותר לעידן חדש שנפתח בפוליטיקה הישראלית כבר בסוף המאה ה-20, והחזיר לאחורה עידן שממנו חשבו הפוליטיקאים של רנסאנס שנות ה-80 של המאה ה-20 כי עבר חלף לו.

הקמתה של "ישראל בתינו" על גב "ישראל בעליה" לא רק שסימלה שינוי פוליטי במפה הפוליטית של המהגרים מחבר העמים אלא שבעיקר לא היה זה שינוי פוליטי אלא שינוי כיוון של שיטת משטר.

המפלגה שייצגה דמוקרטיה פוליטית ("ישראל בעליה") פינתה מקומה למפלגה של רודנות פוליטית - "ישראל בתינו" של איווט ליברמן. בחירות 2013 הביאו לנו עוד שתי מפלגות בנוסח דומה - של מנהיגות יחיד טוטאליטרית. היו אלה "יש עתיד" של הטירון הפוליטי יאיר לפיד ו"התנועה" של פליטי הפליטים שהקימה ציפי לבני. השבוע נוסף גם ה"בית היהודי" למערכת הטוטליטארית הזו עם נפתלי בנט בראשו.

הפשיזם איננו רק סמל לאומני אלא גם שיטה פוליטית - מפלגתית המעמידה מנהיג טוטאליטרי בראש המפלגה ומעניקה לו את כל הכוח כששאר הפרלמנטרים והנבחרים הם עפר לרגליו, ובעצם הציבור הדמוקראטי בוחר ברודנות של איש מבלי שיחפוץ בכך. במערכת שלטונית בריאה הרי שהמנהיג המפלגתי ממודר מכוח אבסולוטי וכל קואליציה שלטונית נעה על-פי רצון רב גוני ומבא היטב את מה שהציבור בחר.

אך אצלנו הרי ש-52 ח"כים מתוך 120 הם בעצם עבדים לארבעה דוצ'ים וכל שאר ה-48 הם רק תפאורה עצובה וטראגית. יתרה מכך, אותם 52 ח"כים הם בעצם רוב רובה של הקואליציה השלטונית המונה 68 ח"כים! מכאן שלא פלא הוא שהממשלה הזו פונה ימינה מדי ונתניהו חשוק היטב ומנגד היא מכה כלכלית כרצון ארבעה עד חמישה איש בלבד. שנים מתוך ארבעת הדוצ'ים הם אנשי ימין קיצוניים כבנט וליברמן ושני האחרים הם תאבתני שלטון שעוד לא החליטו אם הם ימין או שמאל כציפי לבני ובמיוחד יאיר לפיד.

לכן לא פלא שכ-48 ח"כים, שחלקם הם אפילו אנשי שלום, הריהם משודרגים לרצון מנהיגיהם הנעים בין ימין קיצוני לתאוותנות שלטונית - פוליטית ואופורטוניסטית. ולכן אל לאף אחד מאיתנו להשוות את ישראל לדמוקרטיה מערבית אלא יותר יש להשוותה לאותן מפלגות הבעת' שאבדו כבר מהעולם הערבי.

לאור רשימת הצחוק של ליברמן, הטוטאליטריות של לבני, חוקת ההתחייבויות וההסכמים של נבחרי לפיד ללפיד ועכשיו גם הרחבת הסמכויות של בנט, הרי שמדובר במפלגות ניאו פשיסטיות שאפילו המפלגות הקומוניסטיות במזרח אירופה היו דמוקרטיות יותר מהן, בכל הנוגע להשפעת החברים והנבחרים ולחופש התמרון של מוסדות המפלגה. צרפו לכך את הסיכוי שמפלגת משה כחלון תיראה דומה לארבעה האלה ותקבלו את פנייה ה"דמוקראטיות" של ישראל בעתיד.

כשארבעה עד חמישה נהנתנים שולטים בפרלמנט ובקואליציה קשה לומר שמישהו יוכל להזיז משהו במדיניות החוץ, בכלכלה, בפוליטיקה ובחברה.

התהליך הדמוקרטי שהחל בראשית שנות ה-80 ועבר ממפלגת הליכוד לעבודה ולשאר המפלגות הישראליות מסתיים בימים אלה בפאשיזציה של מפלגות הדוצ'ה. לכן לא פלא שחברי קואליציה בכירים כסופה לנדבר, אורלי לוי - אבוקסיס, יעל גרמן, יורם פרי, עפר שלח, עמיר פרץ, עמרם מצנע, מאיר שטרית, מרדכי יוגב ואחרים הם חסרי כוח פוליטי ופוחדים לומר את דעתם האמיתית וכל מושבם בפרלמנט מנוצל על ידם לעשות לביתם.