דברים לראש השנה תשע"ד

שנה טובה ומבורכת

יוֹם שֶׁל זְכִיָּה

תִזְכּוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת וְטוֹבוֹת
תִזְכּוּ לַעֲשׂוֹת רַק טוֹב וּלְהֵנוֹת
תִזְכּוּ מְעֲמָלְכֶם לְקּבֵל פֶּרוֹת
תִזְכּוּ לכבוד ויקר מהבריות
תִזְכּוּ לָתִת יַד וְכָתֶף לְהַטּוֹת
תִזְכּוּ לְשָׁלוֹם וּלְהָבוֹת לְכַבּוֹת
תִזְכּוּ לְמִצְווֹת וְתַרְבּוּ לַעֲשׂוֹת
תִזְכּוּ לָדַעַת כֹּל קֶרַע לְאַחוֹת
תִזְכּוּ לְחֶסֶד וּבְצֵל שַׁדָּי לַחֲסוֹת
וְעוֹד זְכִיּוֹת רַבּוֹת מְצַפּוֹת

שנת התשע"ד קדימה נצעד

בצאת יום כט' באלול בלילה נכנסים אנו לשנה חדשה שנת התשע"ד. למרות שנשמע ממנין השנה תשע"ד נוכח הארועים סביב לנו "שארצנו ארצנו מן הטילים תרעד". אך שומר ישראל, נוטע בלב אויבינו פחד ויראה וגוזר עליהם שלא יהינו פן רגלם תמעד, ובידי נביאם אין סעד. ועל ישכון בקרבם הפחד וילחמו כדרכם כעמלק ב"לטעון מן הגב". כדרכם ינסו להלחם בישראל, מבלי שתדרוך בארצנו רגלם.

הם ינוסו כפחדנים ויטילו בנו אֵשַׁם בכך נתנסו מפעם לפעם וסופם שיוכו מכה נצחת ויוסיף ובלבם יגבר הפחד. למרות דברים אלה צריך להיות זהירים ומוכנים כי זה בדוק, צריך לגעת לספוג טילים מרחוק. ולא לרטון ולא ליבב ולהתחיל מוקדם למדי לשאול ולרטון "עד מתי". אין גם להיתפס לפרשנות של אותיות תשע"ד ולא להטות אוזן ל"מתנבאים" ול"חוזים בכוכבים". כי בסך-הכל שנת תשע"ד תחלוף ואחריה תבוא תשע"ה, ושוב יש כאלה שיעבדו על חלשי הדעת לתת פרשנויות ומשמעות, כדברי חכמה והגות וישמיעו ויביעו דברי שטות.

לא בכדי מנין השנים אצל הגויים לא מתחיל מתאריך הבריאה, אלא מעת הופעת מנהיגם, כמו בנצרות עת הופעתו והעלמו של ישו באיסלאם מתאריך הגירת מוחמד והעלמו. לעומת אלה ישראל לא קבעה את מנום השנה מיום לידתו של משה אויום מיתתו, למרות הודו וגדולתו.

בישראל מקפידים לשמור על עוֹנוֹת הַשָּנָה שהן קבועות ומהוות סַמָּן למועדי ישראל, הפסח באביב השבעות בקיץ וְהַסֻּכּוֹת בסתו . דבר זה מחייב לתאם את שנת הירח לשנת החמה, אשר כבר דובר על כך.

הסמלים המסמלים את השנה העברית

ראש השנה העברית הוא חג תרועה, או זכרון תרועה (בויקרא) או יום תרועה (במדבר). למרות שמו של "תשרי" כראש השנה שבו התרחשה הבריאה על כן נקרא ראש השנה, ונקבע בתשרי שמשמעותו ראשוניות, למרות ש"תשרי" הוא החודש השביעי במנין החודשים של השנה מחודש ניסון שנקרא ראש חודשים שנאמר: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב/ב). כי בחודש זה התרחשה יציאת מצרים של העם מעבדות לחרות. אולי בניסן גם התהווה עם ישראל כעם לכן הוא נחשב כראש השנה בעבור עם ישראל, ואילו תשרי הוא ראש השנה לכל יושבי תבל, כי על כן אנו אומרים בחג: היום הרת היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם.

ובהקשר להעמדה במשפט, לשם כך ראוי שנחזור על דברי כרוספדאי בשם רבי יוחנן שאמר והובאו לפניכם בשנים קודמות כי אלו דברים שצריך לשנן ולזכור שבים ראש השנה: שלושה ספרים נפתחין, אחד של צדיקים גמורים ואחד של רשעים גמורים ואחד של בינוניים, שהם לא צדיקים גמורים ולא רשעים גמורים. צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום כיפורים.

זכו נכתבין ונחתמין לחיים,לא זכו נכתבין ונחתמין למיתה. כיון שרוב בני האדם הם לא צדיקים גמורים ולא רשעים גמורים- בינוניים, ראש השנה בעבורם יום של חשבון נפש ובדיקת האדם עצמו, מה חָטָא ומה רָשַׁע שלא לעיני הציבור את דבריו אוֹמְרַם בתפילה ובבקשת סליחה ומחילת על חֲטָאִים שֶׁחָטָא, לכן נתקשרו ראש השנה ויום הכיפורים והם יודעים כעשרת ימי תשובה.

מכאן מצווים אנו להכין את עצמנו ולהתכונן למשפט כדי לצאת זכאים בדין ולא חייבים בדין. גם אם האמור אינו נתפש בשכל הישר של האדם שאמונתו רפה או שאיננו מאמין, שיראה בדברים אלה, מעין אזהרה ונורה אדומה בעבורו, שיש עין בוחנת ויד רושמת ואין מפלט ממתן הדין וכבר נאמר: סוף גנב לתליה. וכידוע בתפילת ראש השנה וכפור הציבור אומר תחינות גם בשירה ובכך עולה תמיהה, היאך מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה?

אלא שחז"ל הדגישו את העובדה שישראל בטוחים כי יצאו זכאין בדין, לכן הם חוגגים ביום ראש השנה כביום טוב רגיל של עונג ושמחה אכילה ושתייה ולבוש חג. אף על-פי כן היה מנהג קדום ביהדות אשכנז שנשמר לפני כ-990 שנה לָצוּם בראש השנה, כנגד אמירת שירה.

כשהירח מלא חוגגים ושמחים

תחילתו של חודש הלילה אפל ורק חוט דק קשתי נראה בשמים המסמל את הירח. זה אות לחגוג את ראש השנה וזה איננו אחד משני הרגלים שחלים לקראת ליל החמישה עשר לחודש בתום י"ד של החודש.

מכאן שראש השנה וכיפור אינם בכלל הרגלים הם סוג ימים חשובים מאוד ומקודשים ביותר: שני ימי ראש השנה העשירי לחודש תשרי יום הכפורים מהווים הכנה ל חג הַסֻּכּוֹת שחל בליל החמישה עשר לחודש בתום יום י"ד של חודש תשרי כאשר הירח מואר במלוא הדרו. אותו דבר לגבי חג המצות הוא חג הפסח שחל בליל החמישה עשר לחודש בתום י"ד בניסן. מדוע ראש השנה הוא יומיים ולא יום אחד. והרי המלה ראש משמשת ביטוי לַיָּחִיד ואף על-פי כן אנו נוהגים לחגוג יומיים.

סיבת הדבר בקביעת מספר הימים, השעות הדקו והשניות שדרוש לסיבוב שלם. זאת גם הסיבה שראש חודש לעתים נקבע יום אחד ביום הראשון לחודש ויש וראש חודש נקבע ליומים כאשר מונים יום של סוף החדש ויום הראשון של החודש כדי להתאים את חישוב ההקפה של הירח סביב כדור הארץ את ההלל. הביטוי יֶרַח הוא חֹדֶשׁ (שמונה ירחי לידה) נגזר משמו של הירח שמופיע ונעלם אחד לחדש. שני הימים משלימים זה את זה בהקפת הירח סביב הארץ. ויש האומרים כי דרשו זמן להודיע לכל קהילות ישראל על התקדשות החדש, ביום הראשון לחודש ועל כן עוברים ליום הב אחרי היום הראשון

המלאכה אסורה בראש השנה כבשבת

לעניין איסור עשית מלאכה בראש השנה, נגזר מהַדִּבֶּר הרביעי ששם נאמר: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה... כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ ... וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי (שמות כ/ח-י) בַּדִּבֶּר עצמו לא נזכר דבר איסור הבערת אש בשבת.

זה נאמר בנפרד: לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, אבל אתה מבעיר מערב שבת לשבת. ברם אם ראש השנה או אחד הרגלים חלים בימי חול (להוציא יום כפור) מבעירים אש, אולם אם זה חל בשבת חל איסור הבערת האש כמו בשבת. משום מה ואולי מתוך הבנה מוטעית עד אי-הבנה, כי יש כאלה שעושים מלאכה בשבת ובחג כדבר של מה בכך ונזהרים באש, כאילו העיקר איסור הבערת אש ואילו איסור המלאכה הוא פַּרְוֶה לא לכאן ולא לשם. ברם עשית מלאכה בשבת ובמועד חמורה אף יותר מאש. כי האיסור לא תעשה כל מלאכה, כוללת את מלאכת הבערת האש, ואילו איסור הבערת האש הוא רק איסור מלאכה אחת.

השופר והתקיעה בו בראש השנה

השופר עשוי מקרו אייל חלול, התקיעה ביום ראש השנה הוא מעשה טקסי שבו ממליכים מלך והתרועה מסמלת זאת. לכן כשאנו באים לתקוע בשופר אנו מתכונים להריע ולהתריע ולעורר כדי להמליך את השם על כל העולם כולו ועל כל יושבי תבל כמלך המלכים המסמל את האחדות בין בני אדם, כשכל האנשים יכירו במלכותו של הקב"ה כאחד ויחיד ואין זולתו. כי האדם הוא כצל עובר בעולם הזה, ואילו הקב"ה לעולם קיים, כי למרות עָצְמָתוֹ וכוחו שצבר אדם בשר ודם, הרי הם חולפים יחד אתו מן העולם.

אם נשוב לשופר ולמצוות התקיעה בו בראש השנה חובה אם חל בשבת לא תוקעים השופר הרי בשבת לא תוקעים בשופר מחשש שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, כך נאמר בתלמוד הבבלי, אבל בתלמוד הירושלמי נקבע על-פי הדרש שהאיסור לתקוע בשבת הוא מן התורה ואין זה מפני טלטולו, כי הרי בזמן בית המקדש תקעו בשופר בראש השנה שחל גם ביום שבת, כי היו תוקעים רק בבית המקדש, כיון שבית המקדש חרב לא תקעו. בגלויות לא תקעו בשופר עד אשר התקין רבן יוחנן בן זכאי כי יהיה מותר לתקוע בשבת רק במקום מושב הסנהדרין שמונה 23 ואולי גם בפני בית דין של שלושה דיינים, כל עוד ובית המקדש חרב.

לפי מסורת התלמוד, נהגו לתקוע בשחרית, אך עקב מרד בר כוכבא שהיה חשש פן יחשבו הרומאים בתקיעה קריאה למרד, העתיקו אותה למוסף. יש תקיעות במיושב לטובת הקשישים, החולים והנשים שאינם יכולים לשהות בבית הכנסת זמן ממושך עד תום תפילת מוסף. הוספו 10 קולות לקראת סוף התפלה כדי להגיע ל-100 קולות.

לבסוף נזכיר כאן את אחד הדברים החשובים בימי ראש השנה וכפורים, זאת בקשת הסליחה והכפרה. אולם כשאנו מבקשים זאת מקב"ה לא מתביישים להתוודות חטאנו עוינו פשענו... לא כך אנו נוהגים בבקשת מחילה על חטאים שחטאנו כלפי זולתנו. מתפללים צועקים וקוראים קריאות קורעות לבב, אך לא זוכרים שאין לנו אומץ לפנות לחברנו ולומר לו סלח לי כי חטאתי כלפיך סלח לי. כי גאותנו מונעת ממנו לעשות זאת. כשם שהיינו רוצים שיבקשו סליחתנו צריך להתעלות ולבקש סליחת זולתנו, כדי לקיים נאה דורש נאה מקים.

תְּבוֹרְכוּ רַבּוֹתָי כִּי הִטִּיתֶם אֹזֶן לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד אֶת הֵתּוֹרָה בְּחֶן
הַטּוּ אֹזֶן קַשֶּׁבֶת בְּעֵת הַתְּפִלָּה וְאַל תְּהַסְּסוּ לְבַקֵּשׁ גַּם מְחִילָה
כִּי הַמֶּרְחַק בֵּין בְּרָכָה לִקְלָלָה כַּמֶרְחָק בֵּין הַכִּשָּׁלוֹן לַתְּהִלָּה
אָז הֲרִימוּ קוֹל בְּשִׁירָה וּתְפִלָּה לְחֲתִימָה טוֹבָה בְּכִפּוּר בַנְּעִילָה

אִם פֹּה וְשָׁם נִטְעֶה אוֹ נִמְעַד נְתַקֵּן טָעוּת וּמְעִידָה בְּתַשְׁעַ"ד
וְתִתְקַבַל תְּפִלָּתֶנוּ בְּרָצוֹן וְיִכּוֹן בֶּית מִקְדָשֶׁנוּ לָעַד.