יומיים קודם התקדש עלינו יום הכפורים האחרון, גזר בית המשפט העליון גזר-דינו של עבריין מין שהורשע בביצוע עבירות מין בקטין. עובדות המקרה היו פשוטות למדי, אם לאו, בהכרח, תוצאותיהן. באחד הימים של חורף 2009-2010, כמובא בפסק-הדין, טבל המתלונן במקווה, בעיר מגוריו. המתלונן היה אותה עת, בן 14 וחצי שנים ולצידו טבל אדם בוגר שעמד כאשר גו מופנה אליו. על-פי גרסת המתלונן, כאשר ביקש לצאת מהטבילה חסם אותו אדם דרכו. המתלונן ביקש לעבור ואז הסתובב לעברו אותו אדם, נגע באבר מינו ושפשף אותו בידו.
המתלונן ברח ממקום האירוע לעבר המקלחות, כשהוא אומר לתוקף, כי המעשה שעשה בו, אסור. לדברי המתלונן, התוקף רדף אחריו ואמר לו שהוא בחור יפה ושהוא רוצה לתת לו נשיקה. בשלב זה נכנס התוקף אחריו למקלחת, שם שהה - אותה עת - אדם אחר. בכך נסתיים האירוע.
המתלונן חיפש ותר, בבתי-כנסיות שבעירו, אחר התוקף, עד שזיהה אותו באחד מהם. בשלב זה הגיש הוא נגדו תלונה, בגין מה שעשה הוא בו, למשטרת-ישראל. נגד התוקף הוגש לבית המשפט מחוזי, בתל אביב, כתב-אישום בגין מעשה מגונה בקטין שטרם מלאו לו 16 שנה וכן בגין הפרת צו פיקוח.
במהלך חקירת החשוד, שהפך - מאוחר יותר לנאשם, עם הגשת כתב-אישום נגדו - התברר, כי ניתן נגדו צו פיקוח לפי חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006. צו זה הוחל נגדו, לתקופה של ארבע שנים, החל מתאריך 1.4.2008
כאשר בין תנאי צו פיקוח זה, נכלל תנאי האוסר עליו לשהות ביחידות עם קטינים. בית המשפט המחוזי בתל אביב, גזר על הנאשם 4 שנות מאסר לריצוי בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור תוך 3 שנים משחרורו ממאסרו, עבירות מין כלפי קטינים; 6 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור תוך תקופה של 3 שנים משחרורו ממאסרו, עבירה לפי חוק ההגנה על הציבור וכן פיצוי בסך של -5,000 שקלים למתלונן.
עד כאן בפנינו - לצערנו, כי רב - אחד מפסקי-הדין השגרתיים, הניתנים, מעשה של דבר ביומו בבתי-המשפט השונים. עם זאת בית המשפט העליון, שדחה ערעורו של הנאשם שהגיש הוא לו, על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, הוסיף, בשולי פסק-דינו,
מספר משפטים חשובים, שהם - הסיבה והמסובב לכתיבת רשימה זו. כבוד השופטת, פרופ', דפנה ארז-ברק, אליה הצטרפו - בהסכמה - כבוד השופטים,
אליקים רובינשטיין ו
אסתר חיות, כותבת דברים נוקבים,
שמפאת חשיבותם נביאם בפניכם, ככתיבתם, מילה במילה, כדלהלן:
"בשולי הדברים אנו מוצאים לנכון להעיר כי המציאות משתקפת מן הרקע העובדתי, היינו ש"ידועים" בקהילה אנשים החשודים כפוגעים בילדים ושנעשות פעולות לטיפול בבעייתם במישורים לא-פורמליים, כדוגמת עזיבה של העיר, היא טורדת מנוחה. האם, חלילה, דמם של ילדי עיר אחרת סמוק פחות? יש להוסיף ולעשות כל מאמץ - הן במישור החינוכי והן במישור האכיפתי - כדי להבטיח שחשדות בפלילים יטופלו בערוצים המתאימים לכך, לטובת הציבור ובטחונו. המסר בעניין זה לציבור הוא חד-משמעי כאשר קיים מידע על ביצוע עבירות מין חמורות, קל וחומר כאשר הן נעשות בקטינים, יש להעבירו למשטרה".
דברים כדרבנות אלה ומסר חינוכי ואכיפתי זה, יש ללמד, החל מגני-הילדים והמשך בכיתות הנמוכות ביותר, בבתי-הספר. כל זאת, כדי שידע ציבור הילדים, שכבודם וגופם אינו הפקר ויש מי שידע, גם ידע, להגן עליהם, אם וכאשר יארע אירוע חריג, מסוג זה. במקביל יש לחנך הציבור הבוגר -
בעיקר מהמגזר הדתי, חרדו-דתי וחרדי, גם יחד - להימנע משיבוש הליכי חקירה, בדרך של מניעת מידע מהמשטרה מניעת פתיחת חקירה פלילית במקרים המתאימים. אין מקום עוד, במאה ה-21, לחשיבה אנאכרוניסטית לפיה תלונה במשטרה נגד מי מבני המגזר, תביא בעקבותיה "לחילול השם", רחמנא ליצלן.
"החוק הוא חוק והוא קשה", כמאמר פתגם הלטיני. ואנו נוסיף, כי החוק הינו בר-כיפה, לכל, דתיים וחילוניים כאחד, יהודים, ערבים, בדווים, צ'רקסים וכל מי שהינם בגדר של אזרחי מדינת שראל. חובת הציות לחוק, מחייבת כאזרח ואזרח במדינת-ישראל, ללא כל קשר להשתייכותו הלאומית והדתית, כאחת.
