ה
משפט מכיר בזכותם של נפגעים באירועים נזיקיים לקבלת פיצוי מהמזיק. המונח "נזק" אינו מתמצה רק בפגיעה פיזית שנגרמת לנפגע, אלא אוצר בחובו גם את הטראומה הנפשית שלעיתים מתלווה לכך ומותירה בנפשו של הנפגע צלקות של ממש ונכויות.
לעיתים מעגל הנפגעים נפשית כתוצאה מפעולות או מחדלי המזיקים, בין מכוונים ובין רשלניים, מתרחב. בפסיקה מוכרות דוגמאות מצמררות של הורים שראו את ילדיהם גוססים למול עיניהם בעקבות תאונות דרכים ואירועים קשים אחרים, ושכתוצאה מכך חוו זעזועי נפש בלתי נתפסים. במקרים כאלה הוגדרו הילדים כניזוקים ממעגל הסיכון הראשוני (שהרי הנזק הראשוני והפיזי נגרם להם), ואילו ההורים, שלהבדיל מילדיהם לא ניזוקו בגופם מפעולות המזיקים אלא חוו טראומה נפשית, הוגדרו על-ידי בתי המשפט כניזוקים ממעגל הסיכון המשני.
בעבר התקשתה הפסיקה בישראל ובעולם להכיר בחובת המזיק לפצות גם את נפגעי המשנה משום שראתה בכך, עם כל הצער שבדבר, פסיעה מרחיקת לכת העלולה להוביל למדרון חלקלק ולהרחבת מעגל הניזוקים לאין שיעור. אולם גישה זו השתנתה עם השנים. בפרשת אלסוחה משנת 1987 נקבע שבמקרים מסוימים ראוי, כי המשפט יתערב ויכיר באחריות המזיקים גם לנזקים נפשיים שנגרמים למי ששייך למעגל הסיכון המשני ויחייב לפצותו.
לכך הוצעו שורה של קריטריונים: הזכות לפיצויים תהיה רק לקרובי משפחה ממדרגה ראשונה; רק אם התרשמו מהאירוע הקשה באופן בלתי אמצעי, בראייה או בשמיעה (אך נתאפשר חריג של סטייה ממבחן זה בנסיבות מסוימות); רק אם הייתה קרבה במקום ובזמן בין האירוע הטרגי לזעזוע הנפשי שחווה הקרוב; ורק במקרים שבהם הנזקים הנפשיים קשים במיוחד, כגון מחלת נפש של ממש או הפרעה נפשית חמורה (נוירוזיס).
קשיים ביישום ההלכה
התנאי האחרון, שנוגע למידת הנזק הנפשי הנדרשת לצורכי הכרה בחובת המזיק (רופא, בית חולים, נהג רכב, מעסיק, רשות מקומית) לפצות את הניזוק, יצר קשיים ביישום ההלכה בגלל חומרתו. במקרים רבים, תביעות שהיו צודקות מאין כמותן נדחו, משום שהנפגעים לא הוכיחו נזקים נפשיים ברמת החומרה הנדרשת. באחד המקרים נפסק, לדוגמה, שנכות נפשית בשיעור של 15% אינה מספיקה לצורכי פסיקת פיצויים לנפגעים ממעגל הסיכון המשני, ואילו במקרה אחר נכות נפשית של 20% זיכתה את הנפגע בפיצוי.
20 שנים לאחר פרשת אלסוחה בא עניין לבנה לוי, שעסק בתביעת אב לפיצויים בגין נזקים נפשיים כתוצאה מרשלנות בית חולים שהובילה למות בנו העובר. בפרשה זו בית המשפט מיתן במעט את דרישת החומרה של הפגיעה הנפשית ופסק לאב פיצויים בסך 250,000 שקל.
פרשה שנפסקה באחרונה (14.10.14) בבית המשפט המחוזי בתל אביב מדגימה את הבעייתיות שבתביעות לפיצויים מסוג זה. פסק הדין עסק במקרה נורא של אישה שבנה היחיד בן החמש נלכד בדלתות אוטובוס, נגרר ונהרג לעיניה. האם, שהתמוטטה נפשית בעקבות האירוע, הגישה תביעה לבית משפט השלום נגד האחראים בגין הנזק הנפשי שהוסב לה. מומחה לפסיכיאטריה שמונה בידי בית המשפט העריך את נכותה הנפשית בשיעור של 9% לצמיתות, וכן קבע שנכות זו מתווספת לנכות נפשית צמיתה קודמת, בשיעור של 8%.
בית משפט השלום דחה את התביעה, בקובעו שבהתאם לפסיקה שהצגנו הנזק הנפשי של האם אינו חמור דיו כדי להטיל על המזיקים את חובת הפיצוי, וכל שנפסק לטובתה הוא פיצוי סמלי בסך 20,000 שקל.
חשש מתוצאה אבסורדית
האם ערערה למחוזי, אך הערעור נדחה. השופטים
יהודית שבח,
יצחק ענבר ו
שאול שוחט קבעו שהאם הייתה בבחינת נפגע משני באירוע, ושבהתאם לפסיקה הנזק שנגרם לה (כאמור, 9% נכות נפשית צמיתה) אינו מספיק כדי לזכותה בפיצוי.
בית המשפט גם לא קיבל את טענת האם שביקשה לחבר בין הנכויות הנפשיות, כך שנכותה הקודמת (כאמור, בשיעור של 8%) תתווסף לזו שנגרמה לה בעקבות האירוע הטראגי, ובדרך זו תוכל להיכנס בשעריה של הלכת אלסוחה ולקבל פיצוי. כדברי השופטת שבח: "לו היה ניתן להכיר בנכותה של המערערת ככזו העונה על תנאי הסף שבהלכת אלסוחה, אכן היה מקום, בעת הערכת הנזק, ליתן את הדעת גם לנכות הקודמת, שהרי תגובתו של מי שיש לו נכות נפשית קודמת, בהכרח קשה יותר מתגובתו של אדם שהיה בריא קודם... אלא שטרם ההתחשבות בנכות הקודמת, יש לחצות את משוכת התנאי הרביעי, שאם לא כן עלולה להיווצר תוצאה אבסורדית, המפלה את מצבו של נפגע שהיה קודם לכן בריא, לעומת מצבו של נפגע שסבל ממחלת נפש עוד קודם לאירוע".
כשלעצמנו לא השתכנענו מגישה שיפוטית זו - להתעלם מנכויות העבר של הנפגע ולנתק בין המזיק לבין אחריותו להחמרה בנזקי הנפגע; החמרה שחלה בגלל התווספות נזק חדש לקודם. לדעתנו, ה"אפליה" שמפניה חשש בית המשפט אינה חמורה או מדאיגה, ומכל מקום, הבחנה שכזו בין קבוצות של נפגעים בהחלט יכולה להיות מוצדקת בנסיבות חריגות וקשות, והמקרה בענייננו הוא בוודאי מהקשים ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
