הסמל

מאמצי הפיוס בין אריה דרעי לאלי ישי, למען איחוד תנועת ש"ס, הם צעד נכון, ולא רק מבחינה טקטית. יש לזכור שהתנועה הייתה ה'בייבי' של מנהיגה הרוחני, מרן הרב עובדיה יוסף, ולא רק מבחינה פוליטית. השפעתה חרגה מעֵבר לגבולות התנועה, כסמל להחזרת עטרה ליושנה, ובכך הפכה לתנועה מסורתית וחברתית רחבה, שהחזירה את הכבוד האבוד של הספרדים.

אין ספק שהתנועה כסמל היא בת טיפוחו של הרב, ובמידה רבה צוואתו ומורשתו החיה. לכן המשכיותה חשובה מאוד להנצחת הרב ומורשתו. פירוק התנועה, שהרב היה מזוהה עימה, יהווה בגידה בדמותו, ועלול לערער את סמכותו הרוחנית, כמודל לרבים, בעיני העם. חשוב מאוד להתגבר על מחלוקות אישיות למען מטרה נעלה זו לטובת הציבור. ובא לציון גואל.

פרנסה בכבוד

ההתנצחות בין ראש הממשלה לשר סילבן שלום על הקמת בתי ספר מקצועיים אומרת דרשני. זה לא רק שלום, שכיכב בראש להקת המתנגדים. החזיקו אחריו גם השר לאיכות הסביבה, עמיר פרץ, ושר הרווחה מאיר כהן המזרחיים.

השאלה היא למה לעורר שוב שדים עדתיים מרבצם, ולהנציח לא רק פערים עדתיים אלא גם פערים מקצועיים, וזאת דווקא מפי שרים ממלכתיים שאמורים לצמצם אותם? גם התַּנאים המלומדים התפרנסו מעמל כפיהם, דוגמת רבי יוחנן הסנדלר ורבי יצחק הנפח. אז מי אמר שפחח היא מילה מגונה?

דומה שלא צריך להיות אישי ציבור ותיקים, דוגמת השרים הנזכרים, כדי לדעת שהאדם הוא המכבד את המקצוע, ולא להפך. יש לזכור כי גם בעידן ההייטק יש צורך בעבודות כפיים מסורתיות, וישנם אנשים בעלי נטיות מקצועיות לכך, העשויים להתפרנס מהן בכבוד. זה ייתן מענה מקצועי למובטלים ישראלים רבים, תוך חיסכון בכוח עבודה זר.

רצח אידיאולוגי

זאב אקשטיין מתנגד שיכרכו אותו בכפיפה אחת עם יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין ז"ל. אולם עם כל הכבוד, אי-אפשר להתעלם מהדמיון בין שני מקרי הרצח. בשניהם מדובר ברצח פוליטי על-רקע אידיאולוגי. אקשטיין כאיש ימין (במעבר מן השמאל) רצח את קסטנר בגלל שיתוף פעולה עם הנאצים, ועמיר הימני רצח את רבין בגלל קורבנות הטרור של הסכמי אוסלו.

יתר על כן, גם אחרי טיהורו של קסטנר בבית המשפט העליון, אין ספק שקסטנר יישאר בהיסטוריה ובתודעה היהודית דמות שנויה במחלוקת, שצל האשמה בסיוע לנאצים ירחף עליו תמיד. לכן, ברור מדוע אין בישראל רחוב או כיכר על שמו, כפי שהמשפחה מייחלת.

הם מפסידים

דומה שיותר משהבדרנים בסאטירה 'היהודים באים' פוגעים באבות האומה, הם פוגעים בעצמם. לעיני כל ציבור הצופים הם משקפים את רדידותם, וחושפים את בוּרוּתם בכל הנוגע להבנת שיעור קומתם הענקית של אבותינו. הם אינם מסוגלים להתרומם ולראות ממטר את גדולת האבות, מעֵבר לנמיכוּת קומתם הרוחנית. לכן ההפסד כולו שלהם.

עם זאת לדעתי יש להבדיל בין זלזול באבותינו הקדושים לבין פגיעה כביכול במיתוסים לאומניים, דוגמת התאבדות במצדה של המורדים במלחמת בר כוכבא. דווקא פניית החייל לקב"ן, בניסיון למנוע את התאבדותו במופע, משעשעת למדי והיא בגדר הומור עדין, שלא חצה קווים אדומים. הצחוק על הרוצח יגאל עמיר אומנם מצית את הימין, אך נראה שהוא משקף יותר זילות רצח ראש הממשלה, מאשר פגיעה ברוצח הראוי לכך.

יתר על כן, האיזון למופע צריך לבוא לא מצד לאטמה הימנית, מה שמוכיח שמדובר במופע פוליטי מובהק, אלא מצד הסאטיריקנים במופע. נִראה אותם נוגעים בפרות הקדושות של השמאל, דוגמת 'בצלם' ועמיתיו - ותהודתם הציונית השלילית בעולם - ויודעים גם לצחוק על עצמם.

הגישה הטבעית

נכון שביצוע ניתוח פלסטי הוא פונקציה של הרגשה אישית, אך אי-אפשר להתעלם מכך כי תעשיה זו של ניתוחים קוסמטיים, שהפכה לאופנה, היא במידה רבה תוצר של הסגידה לאידיאל היופי, והנפת דגל תרבות המערב, השמה דגש על המראה החיצוני - במקום על הפנימיות ועולם הערכים (עיין ערך חיטוב ודוגמנות). אין ספק שתרבות הריאליטי היא תוצר של תפיסה זו, אך גם תורמת לחיזוקה. יש לזכור כי ניתוחים פלסטיים טומנים בחובם גם סיכונים, ולא אחת הסתיימו במוות.

ראוי להעיר כי כנגד תפיסה זו ישנה גם תפיסה טבעית הגורסת שהטבע הוא יפה, והיא מתנגדת לכל שינוי קוסמטי לשני המינים, ולא מִפַחד בדומה לשדרנית אושרת קוטלר. עם זאת, כפי שהיא ציינה, יופי ודימוי אישי הוא עניין סובייקטיבי של 'מה בראש' של האישה.

ביהדות אומנם אישה נאה (וכן דירה וכלים נאים) מרחיבה דעתו של אדם, אך זאת לא כערך מוחלט, אלא כפונקציה של פנימיות האישה. אחרת היופי הוא הבל. כך חז"ל מצביעים על אסתר המלכה יפת התואר, למרות שירקרקת הייתה.

עיתון לכולם

חשוב לציין, כי בניגוד לאופנה הרווחת במחוזותינו להעסיק צעירים, שהעולם על-פי הפרסומת שייך להם - עיתון 'ישראל היום' מפריך מיתוס זה ומעסיק בחלוקת העיתון מבוגרים רבים, ובכך מאפשר להם פרנסה בכבוד.

מעֵבר לכך, נעים לראות אותם בתמונות בחלוקת העיתון בקרבת הדור הצעיר, המשקף דומני את תפיסת העיתון לגַשר על הפער הדוֹרי. אכן, כוחו של העיתון הוא ברמתו העיתונאית הבלתי מתפשרת, ועם זאת ביכולתו לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר של ציבור הקוראים מבחינת גיל, מין, השכלה ותעסוקה. כל הכבוד!