אברהם אבינו בפרשתנו ממשיך במסכת ההקרבה העצמית שלו למען הזולת, למען הציבור ולמען עמו. בעודו חולה מברית המילה שעבר בגילו המופלג, 99, הוא מצפה לאורחים. פסח היה. מזג האוויר הלוהט, החריג בעונת האביב, שהקב"ה יצר במיוחד כדי לאפשר לאברהם לנוח, לא הרתיע את אברהם. אומנם איש לא נראה ברחוב מפאת החום הרב, אולם כשהקב"ה ראה בצערו של אברהם על שאין לו אורחים, שלח אליו מלאכים בדמות אנשים.

הקייטרינג של אברהם

ואיך קיבל אברהם אבינו את אורחיו הבלתי צפויים? בהתלהבות רבה. "וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו, וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה". אברהם התשוש לא רק מקבל את האורחים בסבר פנים יפות, אלא רץ לקראתם, בזריזות ומתוך שמחה של מצווה. הוא רץ גם כדי להביא בשר משובח לאורחיו "ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב, ויתן אל הנער וימהר לעשות אֹתו".

אברהם גם מיהר אל אהל שרה אשתו, כדי לזרז אותה באפיית עוגות- מצות (פסח היה, ואברהם אבינו שמר מצוות עוד לפני מתן תורה.

ומה שנאמר "ואקחה פת לחם" הכוונה בתורה היא לעריכת סעודה): "וימהר אברהם האהלה אל שרה, ויאמר מהרי... לושי ועשי עֻגות". שמתם לב? מילות המפתח הן לרוץ, למהר, כשאברהם אבינו מגיש לאורחיו את מיטב המאכלים, ובכך מלמד אותנו שיעור בהכנסת אורחים, בזריזות למצווה ובחסד בכלל. בביתו היו ארבעה פתחים מכל צד, מוכנים ומזומנים לקבלת אורחים.

לקראת סוף הפרשה מסופר שאברהם אבינו נטע אשל בבאר שבע. לא, אין הכוונה לשיח האשל. 'אשל', כדברי הפרשנים, היא ראשי תיבות אכילה, שתיה לינה. אברהם אבינו, במסע נדודיו בארץ, ראש לכל נוטע אוהל לאורחים, ומספק להם לינה וקייטרינג מעוּלה בחינם.

אולם היה זה אשל ייחודי, שדרכו, כדברי הפסוק, הפיץ אברהם את שם ה' בעולם. כיצד? - כשהאורחים ביקשו ללכת, והודו לאברהם, אמר להם כפי שמספר המדרש: "ברכו למי שאכלתם משֶלו. סבורים אתם משלי אכלתם?! משֶל מי שאמר 'והיה העולם' אכלתם!" אכן, מעֵבר לריסון תאוות האכילה וקידושה, זהו בדיוק העיקרון המונח בבסיס הברכות. אמירת תודה לבורא לפני האוכל ואחריו, בדיוק כפי שאנו נוהגים בקבלת כיבוד. קרי הכרת תודה. דרך הברכות אנו לומדים גם להעמיק ולהשריש מידה חשובה זו בכל תחומי החיים.

אברהם הסניגור

את ההקרבה האישית למען הזולת מפגין אברהם לא רק במצוות הכנסת אורחים. בפרשה הקודמת, פרשת לך- לך, ראינו עד כמה אברהם אבינו הקריב את עצמו למען אחיינו לוט - על-אף הניתוק האידיאולוגי ממנו וההתנערות ממעשיו הרעים - כשנלחם עבור שחרורו מהשבי במלחמת ארבעת המלכים וניצח במערכה הקשה. בפרשתנו נוסף עוד נדבך בסוגיית הפיכת סדום. גם כאן, למרות הסתייגותו המוחלטת של אברהם ממעשיהם המושחתים של אנשי סדום, הוא ניצב בפרץ בחזית הראשונה כדי להגן עליהם מפני הפיכת העיר, וכמנהיג מגלה אפוא אחריות ציבורית ממדרגה ראשונה.

וכאן אנו עדים למחזה מדהים. אברהם ניצב לפני הבורא ומבקש ממנו להציל את העיר המושחתת, אם יימצאו בה צדיקים. מעֶמדת ענווה שבו (אנכי עפר ואפר) אברהם מונה אותם בסדר יורד מחמישים עד עשרה, ובכל שלב שואל את ה', אם לא יציל את העיר בזכות אותם צדיקים. אך אברהם אבינו מגדיל לעשות ופונה לה' בשאלה רתורית, המשתמעת כהתרסה: "האף תִּספה צדיק עם רשע?!... חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!'

במבחן המנהיגות

האומנם אברהם מערער על דרכי ההשגחה העליונה? ודאי שלא. בפרשה הקודמת ראינו כי אברהם העניו חושש שאינו ראוי לבשורת הצאצאים ולבשורת הארץ בגלל מיעוט מעשיו הטובים (הלוואי עלינו) ומיצוי זכויותיו. וכי בשאלה המיתולוגית "במה אדע כי אירשנה" הוא רק מבקש אות זכות, שיעמוד לו, ולבניו עם ישראל, לרשת את הארץ. והקב"ה אכן כרת עימו את ברית בין הבתרים, כסמל להקרבה אישית ולאומית למען היהדות. את אות האמונה הוא קיבל ביושר מהתורה, שהעידה עליו: "והאמין בה', ויחשבֶהָ לו לצדקה".

אף בפרשתנו אברהם אינו כופר חלילה בדרכי הבורא. הוא מפגין כלפיו נאמנות מוחלטת. אברהם עומד בכבוד במבחן המנהיגוּת שהעמיד לו ה'- מסירות ללא סייג למען הקהילה. גם אם מדובר בקהילה רשעה כמו סדום, מחובתו של אברהם כמנהיג לנסות להצילה, וזאת הוא עושה בדרך של ניסיון ללמד זכות עליה. בניגוד לקו הלקוני שלה, התורה מתארת בפירוט רב את הדיאלוג בין אברהם לה' בסוגיה זו, כדי להצביע על כך, שאברהם עבר את מבחן המנהיגוּת בהצלחה. התורה גם מלמדת בדיאלוג המרתק פרק בהלכות ההשגחה העליונה ובקידוש השם, העושה משפט צדק, ולא משחית צדיקים עם רשעים.

מעֵבר לכך, המסר של הפרשה הוא שאפילו מיעוט של צדיקים בכוחו להגן על סביבה רעה בזכות השפעתו החיובית עליה. מהשחיתות הטוטאלית של סדום למדים כי אכן לא היה בה צדיק אחד לרפואה. לוט הרשע ניצל בעיקר בזכות אברהם, ומידת הכנסת אורחים שלמד ממנו בניגוד לאנשי סדום.

אברהם עמד אפוא במבחן מנהיגות כפול: לימוד זכות על הקהילה וגילוי אחריות ציבורית, ובנוסף - קידוש השם. כפי שקידש שם שמיים בהשמדת האלילוּת, בגילוי ה' בעולם, בהפצת תודעת הברכות ביו אורחיו הרבים - כך קידש אברהם את דרכי ההשגחה ותפוצתה האוניברסאלית בפרשת הפיכת סדום.

כל אחד יכול

לשיא ההקרבה האישית מגיע אברהם בפרשת עקידת יצחק, הניסיון הקשה ביותר, מעשרת הניסיונות, שעמד בו אברהם. לא פלא שהקב"ה בחר באברהם למטרה זו, עקידת בנו היהודי היחיד, לכאורה, שהפכה לסמל של הקרבה לאומית ודתית לדורות. אברהם הגיע כאן לדרגת אמונה צרופה בה' גבוהה ביותר. הוא אפילו לא שאל, מה יהיה על הבשורה "לזרעך אתן את הארץ הזאת" אם יצחק ייעקד, ולא יהיו לו יורשים, ומה יעלה בגורל הארץ המובטחת. בזכות אמונה בלתי מעורערת זו הפכה העקידה, שלא הייתה, סמל ללימוד זכות על עם ישראל בכל הדורות. זכרון העקידה הוא המוטיב המרכזי בתפילת מוסף של ראש השנה, יום הדין, כדי להמליץ טוב על עמנו ולהמתיק את הדינים.

מדוע העמיד אפוא ה' את אברהם בניסיון כה דרסטי של העקידה, אם לא התכוון לממשה כלל? תשובה אפשרית אחת היא, כפי שראינו, משום שהעקידה הפכה לסמל של אמונה תמימה בה', ללא פשרות. אמונה טהורה זו הנחילה העקידה לעם ישראל לדורותיו, מטרה נוספת היא לימוד זכות על עם ישראל עקב אמונה אבסולוטית זו, והנכונות חסרת התקדים להקרבה אישית למענה, המגולמות בעקידה.

אך דומני כי העקידה היא גם סמל ליכולת הרוחנית הגבוהה שהיהודים מסוגלים להגיע אליה, הן כפרטים, הן כציבור והן כעם, והיא משמשת מדד ליכולת זו. זאת לא רק משום ש"מעשי אבות סימן לבנים", אלא משום שאברהם הוריש יכולת זו מבחינה גנטית לדורות הבאים. משום כך גם זכות העקידה הופכת לממשית לכל דור. בגלל פוטנציאל גבוה זה, הטמון בכל יהודי, אמרו חז"ל כי על כל אדם לומר "מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי". מעשי האבות משמשים מודל לחיקוי לכל העם, ומדד לסולם השאיפות, הערכים והמצוות של כל יהודי.

ידועה האימרה החסידית, המיוחסת לרבי זושא מאנפולי, כי "בעולם האמת לא ישאלו אותי, מדוע לא היית אברהם אבינו, אלא מדוע לא היית אתה, רבי זושא". אם כך, כלום אין אימרה זו סותרת את דברי חז"ל, שעל כל אדם לשאוף להגיע למעשי האבות? נראה לי כי אין סתירה בין השניים, וכי הם משלימים זה את זה.

בדומה לאינטליגנציה השכלית, אשר כפי שמצביעים מחקרים, רק חלק מזערי ממנה מנוצל על-ידי המוח, למרות הפוטנציאל הקיים, כך גם במיוחד במישור הרוחני. האימרה של רבי זושא משקפת את הצורך במימוש עצמי בתיקון המידות, ובקיום המצוות והמעשים הטובים.

דרך המצוות האדם מתחבר אל פנימיותו, אל נשמתו ואל בוראו (מצווה, בתפיסת חב"ד, היא מלשון צוותא, חיבור) אלא שהחידוש הדרמטי של רבי זושא הוא, לעניות דעתי, כי היכולת להגיע למעשי האבות, הטבועה בתורשה, גלומה ברבי זושא. קרי: יכולת גנטית זו טבועה ב'אני' של כל יהודי והיא חלק בלתי נפרד מהדנ"א הפרטי שלו, העובר בירושה מדור לדור. כל יהודי יכול להתחבר לתורה ולמצוות, וקיים בו צורך פנימי עמוק לכך. כל יהודי יכול להגיע למעשי אברהם אבינו. החסד, האמונה המנצחת, וקיום המצוות בהתלהבות וללא פשרות. עליו רק לחשוף את האוצר היקר הזה הטמון בו, ממש בביתו הוא (על-פי הסיפור החסידי הנודע), ולא בשדות אחרים ובתרבויות זרות.

על דמותה של שרה אמנו, צחוקה ויחסה לישמעאל אייחד אי"ה מאמר בפרשה הבאה, פרשת חיי שרה.

שבת שלום!