קצת קשה להתעלם מהמלחמה המתחוללת בירושלים, לכתוב על פרשת השבוע בלי להתייחס לנעשה שם. אני מציין זאת כי נראה לי ממש מיותר להתייחס לזה אחרי שפעמים רבות בעבר התרעתי שזהו הכיוון שאליו אנחנו מידרדרים. והרי אין שום תועלת בהכרזה: אמרתי לכם. למרות זאת, קשה שלא להתייחס. מה שקורה כעת הוא תוצאה מהעובדה שמדינת ישראל, שאמורה להיות ריבונית, הסכימה לאורך זמן, במעשים ובמחדלים, להתלות את ריבונותה בחלקים שונים של הארץ בהסכמה של גורמים כאלה ואחרים. זו כמובן לא הייתה הסכמה מפורשת, מילולית, אבל עובדה היא שמעולם לא היינו בעלי הבית על הר-הבית. ומכיוון שההר הזה הוא המרכז הרוחני של ירושלים בפרט ושל ארץ ישראל בכלל, התוצאה היא שאנחנו גם לא בעלי הבית בירושלים ובארץ ישראל.

מייצרים את הבעיות

לא פעם בעבר כתבתי כאן שהבעיה האמיתית שלנו - הסכנה האמיתית לקיום המדינה - אינה נובעת מגורמים חיצוניים, אירן וכדומה, אלא מגורמים פנימיים. כגורמי סיכון ציינתי מערכות שונות - כגון חינוך, משפט, ביטחון - שתפקודן לקוי עד כדי ערעור עצם הקיום שלנו בארץ ישראל ומן הסתם לחלק מהקוראים נשמעתי כמו אחד מהוזי האפוקליפסה. זה לגמרי לא נעים להצטייר ככזה אבל זה לא מה שיניע אותי לשנות כיוון. מה גם שתמיד הקפדתי להזכיר את ביטחוני המוחלט בנבואת הגאולה האמיתית והשלמה שעתידה להתממש בקרוב ממש. המלחמה על ירושלים היא חלק מחזון אחרית הימים אצל כמה נביאים וגם ההשתתפות של יהודים במלחמה הזאת לצד אויבינו מוזכרת שם. לאחרונה הארכנו בזה פה ברשימה לחנוכה אשתקד ועמדנו על כך שזה קורה כי אין לנו מנהיגות.

מנהיגות(?) נגררת

כשאומרים "אין מנהיגות" מתכוונים לכך שמי שאמורים להנהיג, שנבחרו לכך, אינם יוזמים מהלכים, שהם רק נגררים אחרי המאורעות ומגיבים. במקרה הטוב תגובה מועילה במשהו, במקרה הפחות טוב הם מתעקשים לשמר את הסטטוס קוו ולצורך כך משתמשים בשפה מכובסת מבית מדרשו של השיח-חדש. כך, בזמן שחלקים מירושלים בוערים ויהודים מותקפים שם חופשי, הם מתעקשים לטעון ש"אין אינתיפאדה בירושלים". אם הייתי אופטימי ביחס אליהם הייתי אומר שהם נוהגים על-פי עצת חכמינו ז"ל שלא לפתוח פה לשטן. אבל חז"ל דיברו על חשש ממשהו שעלול לקרות בעתיד, שאז מוטב לא לדבר על אפשרות שלילית, הם לא דיברו בהקשר הזה על מה שכבר קורה. להפך, מה שכבר קורה מחייב התייחסות וניסוח מדויקים כדי שאפשר יהיה להתמודד אתו.

מה באמת קורה בירושלים?

המופקדים על בטחוננו כנראה מניחים שאם יטמנו את הראש בחול של ניסוחים לא מחייבים, הבעיה תיעלם מאליה. לאורך זמן הם התנגדו ופעלו נגד כל סיקור חדשותי של האירועים בירושלים, זו הייתה דרכם "להרגיע את השטח". וכאשר כצפוי, זה לא הצליח - כשהשטח לא נרגע ואדרבה, האירועים התרבו והחריפו, הם ממשיכים לטעון שאין אינתיפאדה בירושלים. הניסיון לא לימד אותם שבהתעלמות לא פותרים בעיות אלא מקבלים החרפה, ואפילו קיצונית, שלהן. אומנם מבחינה עניינית הם צודקים, בירושלים זו לא אינתיפאדה זו מלחמה, אבל להגדרה הזאת הם בוודאי לא יסכימו. אפילו ראש הממשלה כבר קרא למה שקורה כעת "המערכה על ירושלים". זו התקדמות אמנם, אבל כנראה גם הוא פוחד לקרוא לאירועים בשמם, מלחמה. ומה שמעניין זה שמפרשת השבוע אנחנו לומדים שבכל מקרה צריכים לקרוא לדברים בשמם.

חייבים לדבוק בצדק

הדוגמאות לכך רבות ולא נראה שנוכל להביא את כולן. נשתדל לכן להביא את מה שלעניות דעתנו הכי נוגע לנו בהווה. ה' מיידע את אברהם [בראשית יח]: [כ] וַיֹּאמֶר ה', זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה; וְחַטָּאתָם--כִּי כָבְדָה, מְאֹד. [כא] אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם-לֹא, אֵדָעָה. סדום ועמורה, מה היה מיוחד בהן שהקב"ה מתכנן לעשות בהם כָּלָה, כְּלָיָה? מסתבר שהשחיתות הממוסדת היא הבעיה. השליטים והעם שיתפו פעולה בהתנהלות אנוכית מופתית ובכך גזרו את דינם. אברהם מתקשה להשלים עם הגזרה והוא מגיב: [כג] וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע. אומנם כל העולם שלך ואין מי שיאמר לך 'מה אתה עושה', אבל [כד] אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ. [כה] ...הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט? וה' מסכים אתו: אִם-אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר--וְנָשָׂאתִי לְכָל-הַמָּקוֹם, בַּעֲבוּרָם.

העם והמנהיגות - כיוונים מנוגדים

הסוף של סדום ועמורה ידוע ואיזכורים של הסוף הזה מופיעים בתנ"ך עוד כמה פעמים. כאמור, מה שאפיין אותם זה שהעם והמנהיגות שיתפו פעולה בהתנהגות חסרת רחמים, שהפכו את החזירות לאידיאולוגיה. אצלנו ברוך השם, רוב מוחלט של העם אינו מסכים עם המנהיגות בשום עניין כמעט. אומנם מחוסר ברירה משלימים עם המציאות הכפויה עלינו, אבל בשום אופן לא מסכימים איתה. לא עם השפה השקרית ולא עם הסלחנות כלפי הג'יהאדיסטים. ונראה שחוסר ההסכמה שלנו הוא שיוצר את ההגנה השמיימית עלינו. כי כאשר הייתה הסכמה בין העם ובין המנהיגות על הליכה בדרך שלילית, התוצאות היו הרות אסון. ובתנ"ך יש כמה תיאורים כאלה. אצלנו ברוך השם, העם נוטה יותר להזדהות עם אברהם אבינו שחותר אל האמת בכל תנאי וגם מגיב מיידית על כל התגרות.

תגובה נחרצת

למשל, בפרשת השבוע שעבר קראנו [פרק יד] על מלחמה אזורית שבמהלכה הוכו סדום ועמורה ונשבה לוט, אחיינו של אברהם, שהיה גר בסדום. ברגע שנודע על כך לאברהם - הוא מתארגן למרדף, מכה את השובים ומחזיר הביתה את אחיינו עם כל השבויים. עם הדרך הזאת אנחנו שמחים להזדהות; לא עם הרפיסות שמתבטאת בהבלגה, בהכלה ובסוף גם בהתנצלות על עצם העובדה שאנחנו מתעקשים לחיות. ועוד בירושלים. אברהם אבינו התנסה בעשרה ניסיונות, שחלק מהם כללו עימותים מלחמתיים כנ"ל וגם עימותים שהם בגדר סכסוך שכנים ואפילו מתיחות בתוך המשפחה. לאברהם היה בן בשם ישמעאל, שנולד לו משפחתו המצרית. הבן הזה היה בגיל ארבע עשרה שנה כשנולד יצחק לאברהם משרה אשתו, וככל הנראה התעוררה בישמעאל קנאה כלפי התינוק הזה שגזל ממנו את תשומת הלב.

לפעול בזריזות

[בראשית כא] [ט] וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם--מְצַחֵק. בעבר התייחסנו בהרחבה למשחק הזה של ישמעאל. ניסינו להבין מה היה במשחק הזה שעורר אצל שרה תגובה כל כך קיצונית: [י] וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. לענייננו כעת חשוב רק ההמשך, אברהם אוהב גם את ישמעאל בנו וקשה לו מאוד עם הדרישה החד-משמעית של שרה: [יא] וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ. כאן מתערב הקב"ה: [יב] וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ--כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ: כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. נו, ואיך מגיב אברהם כשמתברר לו שרצונה של שרה הוא גם רצון הבורא יתברך? הוא לא מהסס לרגע: [יד] וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ, וְאֶת-הַיֶּלֶד—וַיְשַׁלְּחֶהָ...

יחסי שכנות

אברהם הוא אבינו וממנו ירשנו את המידה העיקרית שלו, את מידת החסד. עם זאת, מידת החסד כשהיא לעצמה עלולה להידרדר למקומות לא רצויים, לאהבה עצמית או, גרוע יותר, לאהבת הרע. הפוך מחסד של אמת. כדי להימנע מכך, עלינו לאמץ את מידת האמת שאמנם היא המידה העיקרית של יעקב אבינו, נכדו של אברהם, אבל היא גלויה לגמרי גם אצל אברהם. הנה למשל: [כב] וַיְהִי, בָּעֵת הַהִוא, וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר-צְבָאוֹ, אֶל-אַבְרָהָם לֵאמֹר: אֱלֹקִים עִמְּךָ, בְּכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה עֹשֶׂה. [כג] וְעַתָּה, הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹקִים הֵנָּה, אִם-תִּשְׁקֹר לִי, וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי; כַּחֶסֶד אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי עִמְּךָ, תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי, וְעִם-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-גַּרְתָּה בָּהּ. לא ברור איזה חסד עשה אבימלך עם אברהם, אבל אין ספק שהמעמד הזה עלול לרגש מאוד; כשמלך הדרום מבקש מאברהם שיסכים לכרות עמו ברית. אברהם מסכים לכרות ברית אבל זו גם הזדמנות לסגור כמה עניינים שהיו פתוחים.

חשובה הזריזות

[כה] וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם, אֶת-אֲבִימֶלֶךְ, עַל-אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם, אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ. אברהם כנראה לא שמע על כללי השיח הדיפלומטי. הוא אומר את האמת. נקודה. והרעיון הוא פשוט, כדי למנוע אי-הבנות בהמשך. חז"ל אומרים לנו שמכל התכונות של אברהם עלינו לאמץ דווקא את מידת הזריזות; לא לדחות, לבצע מיד. גם כשיש משהו לא נעים לעשות או לומר, לבצע זאת מיד. אנחנו, למרבה הצער, לא למדנו הרבה מאברהם אבינו, אם בכלל. בעיקר לא למדנו את מידת הזריזות. התוצאה המצטברת של הדחיות היא משברים שנובעים מעומס יתר, כולל פיצוצים עם השכנים וגם בתוך הבית פנימה, תנועות מחאה וכאלה. וכשכבר נאלצים לבצע את מה שדחו - תמיד המחיר יהיה יותר גבוה מזה שהיו משלמים אלמלא דחו. אינני יודע אם עוד ניתן לתקן, אבל אני בטוח שהסוף הטוב כבר קרוב מאוד מאוד.