אינתיפאדה בי-ם: האם הנבואה תגשים עצמה?

ימים קשים עוברים על ירושלים. החודשים האחרונים עומדים בסימן חיכוך גובר בין פלשתינים לבין כוחות הביטחון הישראלים, עליה בהיקף הפרות הסדר, בעיקר במרחב הר-הבית, ומאמץ לפגוע ביהודים, כשהביטוי הקיצוני לכך הוא פיגועי הדריסה ופיגוע דקירה. לצד אלו, לא ניתן להתעלם מהחיכוך הגובר בין יהודים, המבקשים, לעתים באופן פרובוקטיבי, לממש את זכות העלייה להר-הבית ו/או את זכות התפילה, לבין פלשתינים, הרואים בכך איום על הסטטוס-קוו במקום. אמנם, הרוב המוחלט של האוכלוסייה הפלשתינית בירושלים מסתייג מהאלימות ומבכר באופן ברור מיצוי מרבי של היתרונות שבתושבות הישראלית. לא בכדי מספר המשתתפים באירועי הפרות הסדר והאלימות מתמצה במאות ספורות בלבד. אולם האווירה בעיר רווית מתח והאש מאיימת להסלים ולהתפשט.

רצח נער ערבי בידי יהודים, בתגובה לרצח שלושה הנערים באזור גוש עציון, היה לקטליזטור, לפיד בוער שהצית אדי דלק באוויר הירושלמי. אדי הדלק הללו הם במידה ניכרת פרי הבאושים של תשתית פסיכולוגית, המטופחת באדיקות ובשיטתיות על-ידי הרשות הפלשתינית והנהגתה. מדיניותה זו של הרשות נתמכת על-ידי גורמים קיצונים ומסיתים מהתנועה האיסלאמית-הפלג הצפוני בישראל, המשתפת פעולה באופנים כאלו ואחרים עם חמאס. חמאס מצדו בוחש בקדירה הירושלמית, בין היתר על שום תסכולו עקב תוצאות מבצע "צוק איתן" וקטיעת מאמציו להרחיב את השפעתו גם בגדה המערבית. גורמים אלו מבקשים למקסם את פוטנציאל הנפיצות הדתית בירושלים, כדי לערער את היציבות בעיר ובזירה הישראלית-פלשתינית כולה, וכך גם לחזק את מעמדם כשחקנים משמעותיים בה.

במציאות של ייאוש והיעדר תוחלת מדינית, קל יותר לממש פוטנציאל זה. מעבר לכך, לא נכון וגם לא ניתן להתעלם מהיעדר ריסון נחוש של פרובוקטורים יהודים מצד ההנהגה הישראלית ומכך שאינה משדרת מסר ברור של מחויבות לשמירת הסטטוס-קוו בירושלים. זאת, לצד היעדר הפגנת הרגישות המתבקשת בכל הנוגע להכרזות על אודות בנייה או רכישת נכסים באזורים הרגישים בעיר.

הסתה שיטתית ומתמשכת של הנהגת הרשות מעצבת נרטיב פלשתיני, המשלב שכנוע פנימי עמוק בדבר היעדר כל זיקה יהודית לירושלים בכלל ולהר-הבית בפרט, ובדבר הכוונה המיוחדת לישראל לשנות את הסטטוס-קוו בהר-הבית (שממילא אינו מקובל על חוגים מסוימים בזירה הפלשתינית) ולטשטש את זיקתם של הפלשתינים לעיר באמצעות הדגשת אופייה היהודי. הרשות אף ממנפת האשמות אלו לצורך הצדקתה של אסטרטגיית הפעולה הדיפלומטית החד-צדדית שלה, שתכליתה להעצים את הדה-לגיטימציה כלפי ישראל ודחיקתה לקרן זווית בקהילה הבינלאומית.

מנגד, מחמוד עבאס מנסה להכיל את האלימות ולמנוע ממנה לחצות סף, שיהווה סכנה גם לרשות. מנגנוני הביטחון הפלשתיני עושים מאמץ למנוע את התפשטות האלימות לשטחי הרשות, על בסיס הבנה, כי התפתחות בכיוון זה עלולה לשנות כיוון והאלימות תופנה כלפי הרשות והנהגתה, שאינן נהנות מבסיס תמיכה רחב. תפנית כזו עלולה להתברר כהרסנית לרשות עצמה. ההנהגה הפלשתינית מתנהלת אם כך במתח שבין המחויבות לתשתית הפסיכולוגית שעיצבה ולהמשך הזנתה בהסתה נגד ישראל ומהלכיה בירושלים - מה שתומך במהלכיה גם בזירה הבינלאומית, לבין הדאגה לעצם הישרדותה. נדמה, כי הנהגת הרשות מרגישה בטוחה ביכולתה לתמרן במתח הזה, אולם ספק אם תוכל להמשיך ולשלוט בגולם שטיפחה אשר עלול לקום על יוצרו.

בשלב זה, אין תשתית ארגונית רציפה ומשמעותית, אם בכלל, לפיגועי הטרור, אין תודעה פלשתינית קיבוצית, התומכת בכך, אין די אנרגיות ומוטיבציה ברחוב הפלשתיני להובלה של אינתיפאדה. מעבר לכך, הפעילות ממוקדת, רובה ככולה, באזור ירושלים ולמרות אירועים בודדים במרחב יהודה ושומרון, אין מדובר בתופעה רחבת היקף ומשתתפים בכל שטחי הרשות. ניתן להעריך, כי התודעה הקולקטיבית הפלשתינית עדיין משמרת את לקחי האינתיפאדה השנייה, שהשיתה מחיר כבד מאוד על החברה והכלכלה הפלשתינית והסיגה אותן לאחור מבלי שהביאה להישג מדיני. עם זאת, חשוב לזכור שבתנאים מסוימים, יכולה גם אלימות ספונטנית של יחידים להפוך לשטף, העלול לסחוף רבים ולהיתרגם למהלך מאורגן ושיטתי יותר בגיבוי של אווירה ציבורית ותסכול גובר, המגובה בתחושות נקם.

תחושת חוסר הביטחון ורצף האירועים מובילים פוליטיקאים, פקידים בכירים, פרשנים ועיתונאים ישראלים לייחס היגיון מוכר להתרחשויות. השימוש במינוח "האינתיפאדה השלישית" מתרחב והולך, למרות שפיגועי הדריסה והדקירה בוצעו על-ידי מפגעים בודדים וביוזמתם האישית, המושפעת מהאווירה המתוחה בירושלים, אך לא בשם ארגון או מטעמו ולא כחלק מתשתית ארגונית ותכנון. מאפיין זה של האירועים מהווה גורם, לצד גורמים נוספים שהוזכרו, המבחין - לפחות לפי שעה - בינם לבין האינתיפאדות שהתחוללו בשנים 1993-1987 ו-2005-2000 (למרות שגם אלו לא לגמרי דמו זו לזו).

אמנם, נראה שהשימוש במונח "אינתיפאדה" מארגן את ההתרחשויות באופן הגיוני וקל יותר להבנה. אך חשוב להדגיש את ההשפעה השלילית האפשרית של השימוש בו על התודעה הפלשתינית והישראלית כאחת. שימוש תכוף בכותרת זו על-ידי דוברים ישראלים ופלשתינים, עלול ללבות מוטיבציות פלשתיניות למאבק, שהרי המסגרת לו כבר קיימת, לכאורה. ומבחינת ישראל, פרט להעצמת חששות מהכוונות של ההנהגה והציבור הפלשתיני, המינוח מחלחל גם לתודעת כוחות הביטחון. אלה חשופים ישירות לחיכוך הגובר בשטח, והתייחסות לאירועים כאל 'אינתיפאדה' עלולה להובילם להפעלת יד קשה במיוחד נגד מתפרעים ומפגעים. לפיכך, קיימת סכנה, ששימוש תכוף במושג הטעון עלול להפוך לנבואה המגשימה את עצמה.

בהעדר אמון בין ההנהגות הישראלית והפלשתינית, במציאות של קיפאון מוחלט בתהליך המדיני ובהעדר לגיטימציה לשיתופי פעולה - להוציא שיתוף פעולה ביטחוני, שגם בלגיטימציה לקיומו ניכרים סימני שחיקה - עלולים אירועים מקומיים להסתבך ולחולל הסלמה בירושלים ומחוצה לה.

ישראל מצדה עדיין לא עושה את כל שבידה על-מנת למנוע מלהבה מתפרצת להפוך לאש מלחכת; עליה לפעול בנחישות הנדרשת, כדי להוריד את גובה הלהבות, ובין היתר לפעול ביד קשה כנגד פרובוקטורים ומסיתים יהודים, כמו גם להכביד ידה על מפרי הסדר והפורעים הערבים. כן עליה להבהיר, כי אין בכוונתה לשנות את הסטטוס-קוו בירושלים. לצד אלו, חייבת ההנהגה הישראלית לפעול לרווחתה של האוכלוסייה הפלשתינית בירושלים ולהיטיב את תנאי חייה בכל הנוגע לתשתיות, חינוך ותעסוקה. זו חובה ריבונית ומוסרית כאחד.

בה בעת, הכרחי להבהיר לקהילה הבינלאומית, כי כל עוד מטופחת תשתית פסיכולוגית פלשתינית, הנשענת על השילוב שבין התנגדות להכרה של זיקה יהודית לירושלים לבין הסתה בדבר כוונותיה של ישראל לגבי ירושלים והר-הבית, לעולם יהיו גורמים, שיבקשו לערער את הסדר ולפגוע בביטחון. אלו ימשיכו, ללא קשר למאמצים שתעשה ישראל לשפר את רווחתה של האוכלוסייה הפלשתינית בירושלים, ולעתים אף במטרה לחבל ישירות במאמצים הללו, לטעון כי ישראל חותרת לפגוע בקודשי האיסלאם. אך אל לאתגר זה לרפות את ידי ישראל או לשחררה מהחובה לפעול לשיפור רווחתה של האוכלוסייה הפלשתינית; ההפך הוא הנכון. פעולה נחרצת בכיוון זה תרחיב את בסיס הלגיטימציה של ישראל להפעיל יד קשה כנגד מפרי סדר וטרוריסטים. יהיה זה רכיב חשוב במאמץ למנוע מטרור של יחידים ותקריות אלימות - "אינתיפאדה שלישית" - להפוך, מבלי שישראל והפלשתינים, שברובם הגדול אינם מעוניינים בכך, מ"דחליל מאיים" לנבואה המגשימה את עצמה.