מהו הכלל בנזיקין - "הדבר מעיד על עצמו"?

בדיני הנזיקין קיים כלל חשוב מאוד, אשר מעוגן בסעיף 41 לפקודת הנזיקין ונקרא "הדבר מעיד על עצמו". הסעיף קובע כלל כי כאשר קיימת תביעה בדבר נזק והוכח כי לתובע לא הייתה הידיעה או היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לנזק והנזק נגרם על-ידי גורם שלצד המעוול הייתה שליטה מלאה עליו, הרי שעל הצד המעוול הנטל יהיה להוכיח כי הוא לא זה שהתרשל בעניין.

דבר זה מופעל רק כאשר בית המשפט סבור כי המקרה מתיישב יותר עם המסקנה כי הצד המעוול לא נקט זהירות סבירה יותר מאשר עם המסקנה כי הוא נקט זהירות סבירה.

בדרך כלל ניתן למצוא הפעלה של כלל זה בענייני רשלנות רפואית אך לא רק. הכלל בעצם מדבר על ניזוק, אשר נגרם לו נזק ואין לו אפשרות ריאלית להצביע באופן מדויק על הנסיבות שגרמו לנזק.

לא בכדי ניתן למצוא הפעלה של הכלל ברשלנות רפואית, שכן בדרך כלל לניזוק עצמו אין את כל המידע בדבר רצף הטיפול/ניתוח שנעשה בו. כל המידע מצוי בידי בית החולים/קופת החולים והם אלו אשר יכולים לשפוך אור בדבר ההליך שנעשה לניזוק.

ניתן למצוא הפעלה של כלל זה גם באירועים אחרים, כגון פציעה של אדם בשטח עירוני, כאשר בדרך כלל רק לרשות העירונית יש את הנתונים על-אודות המפגע שהיה במקום, האם תוקן בעבר או לא וכן האם קיימים נפגעים נוספים כתוצאה מהמפגע.

להפעלת הכלל ישנה חשיבות עצומה, שכן כאשר מופעל הכלל מתהפכים היוצרות בין הצדדים. ללא הפעלת הכלל, על התובע הנטל להוכיח ביותר מ-50% כי אכן אירעה רשלנות של הצד השני ומשכך הוא זכאי לפיצוי. הבסיס העקרוני של הנטל הוא על-פי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", קרי, אם ברצונך לקבל פיצוי מצד אחר, הרי שעליך להביא את הראיות התומכות בחובתו של הצד השני.

עם זאת, כאשר מופעל הכלל האמור בראשית המאמר: "הדבר מעיד על עצמו", הרי שאין צורך לניזוק להוכיח את תביעתו ביותר מ-50%, אלא על הצד השני קם הנטל להוכיח כי הוא זה שלא התרשל באירוע ולכן הוא אינו זכאי לפצות את הצד השני.

חשוב ביותר לנתח את הסוגיה הנזיקית המונחת לפניכם באופן ראוי ולדעת האם ניתן לטעון לכלל הדבר מעיד על עצמו, או שמא עליכם מוטל הנטל להוכיח את תביעתכם בהסתברות של יותר מ-50%.