האתרוג

חז"ל מספרים על תינוקת ששמה אתרוג, אשר כשמה כן היא, הפיצה תמיד ריח נעים סביבה. פעם אחת בשעת הבדלה לא היו בשמים בבית. מה עשה האב? לקח את התינוקת על תקן של בשמים, והיא זכתה שהכל ברכו עליה.

טרינזה היקרה, כשמך את היית אתרוג של כל השנה. הפצת סביבך ריח נעים של מצוות ומעשים טובים וטעם של עוד לתורה. אהבת התורה שינקת מבית אבא מינקותך בערה בך והקיפה את כל אישיותך, ובאה לידי ביטוי מובהק באורח חייך. שמרת על קדושת בית הכנסת וספרי התורה שכה אהבת מכל משמר.

כידוע אתרוג הוא כליל השלימות, יש בו ריח משכר וטעם עסיסי וטוב. לא פלא שהוא נבחר גם בארבעת המינים בפי חז"ל לייצג את הצדיקים המלאים בחוכמת תורה - הטעם, ובמעשים טובים - הריח. גם בשאר המינים - הלולב, ההדס והערבה - הריח על-פי המסורת מייצג את המצוות, והטעם את לימוד התורה. והדבר דומני אומר דרשני.

לכאורה צריך היה להיות להפך: חוש הריח, שאינו מלוּוה בפעולה מעשית, צריך היה לייצג את לימוד התורה, ואילו חוש הטעם, המלווה בפעולה מעשית, אכילה, צריך היה לייצג את המעשים. מה עוד שנעים זמירות ישראל הצביע בתהילים: "טעמו וראו כי טוב ה'. הרי מכאן שהטעם זהה למעשים.

דומני שתשובה אפשרית לכך נעוצה בלימוד התורה הנותן את הטעם לקיום המצוות. תשובה נוספת שנראית לי- כבר הנביא ישעיהו הצביע על המשיח, שנזכה בביאתו במהרה, "והריחו ביראת ה'". מכאן שהריח קשור לעשיית מצוות. אומנם ייתכן שהכתוב רצה להצביע על רמתו הרוחנית הגבוהה של משיח צדקנו, המסוגל לחוש ביראת אלוקים של אנשים על-פי חוש הריח שבו. עם זאת, ניתן אולי גם להסביר שאדם בעל יראת שמים משמש מודל לסביבה, ומפיץ ריח טוב של מעשיו הטובים.

כך למשל יצחק הבחין בעשיו, המחופש ליעקב, שבא לקבל את ברכתו, כי הוא מפיץ למרבה התמיהה ריח גן עדן מבגדיו - דחקל תפיחין (שדה תפוחים) - והבין שזהו לא אחר מריחו של יעקב הנובע ממעשיו הטובים. גם יוסף הצדיק, כפי שמצביע רש"י, הפיץ סביבו ריח של בשמים, בניגוד לריח הזפת של מוכרי הנפט הערבים שמכרו אותו למצרים.

אף אַת הפצת סביבך ריח כה נעים של מעשים טובים, ולא פחות, כאמור, טעם של אהבת תורה.