אנשים יקרים,
אני יודע עד כמה קשה לעזוב בית - גם אני עזבתי (מרצון!) - אבל אני לא יודע עד כמה קשה להיעקר ממנו. אני מסוגל להניח ולשער את התחושה האיומה והנוראה. אני מעז להניח שהקושי הזה מקביל - ומשול - לא רק לקריעת ים סוף אלא לייבושו בעבודת פרך סזיפית: כפית, כפית. קושי שאין לשאת אותו.
גם עזיבת בית מרצון קשה. יש שהיא מעיקה ומייסרת. כל ימיו יישא עימו העוזב את מכוות העזיבה ויחוש את צריבתה. העולם שהוא משאיר מאחור ישוב ויהדהד בו, יעורר געגוע או יפתח פצע. לפעמים גם וגם. בעיסת הזיכרונות - חלקם היטשטשו, חלקם דהו, חלקם נשכחו - מהולים זה בזה דבש ועוקץ.
כל ימיו אדם צמא אל מראות השתייה שלו, אל נופי הילדות, אל "תבנית נוף המולדת", אל מה שהיה פעם ביתו ואיננו עוד. ביתכם בגוש קטיף, אף כי עבור חלקכם הוא לא הבית הראשון שלכם, הוא ביתכם בכל מובן שהוא. גם בית שני לעולם יהיה בית ראשון. בית הוא בית - תמיד אחד, תמיד ראשון. הבית שבלב. הבית שבכאב הלב.
ובכל זאת, החובה המוטלת עליכם לעזוב את ביתכם אולי לא על-פי דין אבל על-פי החלטה דמוקרטית של מוסדות שלטוניים נבחרים היא קשה מספיק מבלי לייחס לה מה שאין בה: היא עקירה מבית אבל היא אינה הריסתו. היא הסתלקות ממנו אבל היא אינה גירוש ממנו.
אתם לא תושלכו אל הרחובות הריקים והקרים בחוסר כל. אתם תפוצו במידה ובשיעור שהמדינה אומדת בהם - ומסוגלת לעמוד בתשלום הנגזר, המתחייב והנובע מהם - את מחירו. במידה ובשיעור (תרגום לעברית מספרית - בסכום הכסף) שהם התמורה הראויה, הסבירה והמוצדקת, עבור הפינוי הנכפה עליכם.
התביעה והניסיון הלגיטימי שלכם להאמיר את שווי הפיצוי נראית טבעית ומתקבלת על הדעת. זה משא ומתן הוגן - זו אינה סחטנות. עם כל הצער ועם כל הקושי עליכם להידרש את הפינוי הכפוי כגזירה קשה מאוד אבל לא כגזירה משמים. איש לא ממיט עליכם אסון.
כשאתם מדברים ברגש מועצם, מנהמת הלב, בקול אשר גם בהיזעקו הוא קול ענות חלושה, אין טעם להשיב לכם. אין גם טעם להתווכח. צריך להניח לכם לדבר, לשפוך את הלב. אסור לרחם עליכם - אתם לא מעוררים רגש רחמים, שהם התמצית העכורה, המזוקקת, של החמלה, אשר אתם ראויים להיחמל בה בימים אלה, ימי טרום פינוי, שאין קשים מהם עבורכם.
אין לי זכות להטיף לכם. אין לאיש זכות להטיף לכם. כל מה שניתן וצריך לעשות הוא להידבר אתכם. לדבר על המצוקה ועל הכאב, להקשיב, להבין, לכאוב אתכם, אבל לא להזיל דמעה. להיוותר קרים ויבשים גם כשהלב רותח ומתייפח. לדבר לעניין, בעובדות, במספרים. דבר דבור על אופניו.
כאשר יבואו לפנות אתכם אני אהיה הרחק מכם אבל לבי יהיה אתכם. אחזיק לכם אצבעות - מן הסתם אכסוס, שרוי במתח ובדאגה, את ציפורניהן - ואקווה שלא יאונה כל רע לא לאיש מכם ולא לאיש מן המפנים אתכם. אייחל (אולי אף, לראשונה בחיי, אתפלל שהרע יעבור בטוב. שהמלחמה תעבור בשלום, שהעקירה תסתיים בנטיעה. כדי שבשוך קרב - הלוואי שאתבדה ולא יתחולל שום קרב - הפינוי, כאשר בדמדומי הפינוי, כשהשמש תזרח או תשקע, איש אינו יודע כמה זמן תארך המלאכה, כשהאבק יימוג או ישקע, תוכלו להתחיל חיים חדשים - החיים הטובים והיפים שאתם זכאים וראויים להם.
נ.ב.
אם גם אחרי הדברים האלה אם וכאשר מי מכם ירצה להשליך עליי ביצה או - חלילה לו, חלילה לי - ליידות בי אבן ובכך לרגום ולסקול אותי בכעסו, אני מוכן ומזומן לשמוע אתכם ולהקשיב לכם גם אם המחלוקת בינינו עמוקה, תהומית, אולי בלתי ניתנת לגישור. גם אם אינכם מקבלים אף לא מלה אחת מהמכתב הזה, שאף הוא נכתב מתוך כאב אבל בתקווה שהימים הקשים שעוד נכונו לכולנו בכלל ולכם בפרט יהיו, חרף הקושי, ימים טובים ויפים. ימים של חיים.
