קריאה נוספת לעמיר בניון

לשיר "יַלְדּוּת נִשְׁכַּחַת" של יעקב גלעד וללחן של יהודית רביץ ישנם חמישה ביצועים. אך אין ספק שהביצוע של עמיר בניון הוא הכובש ביותר, כי עמיר שר את עצמו, הוא שר את עמיר בניון, שבא מהכביש הישן של ילדות נשכחת עם ידיים מבוטנות בבניין דרך נטל מלחמת קיום קשה אל עורק החיים המרכזי של השירה העברית והזמר העברי -
"כְּבִיש יָשָֹן, שְׁבִיל בַּגַּן, עֵץ וּבַיִת
אַבָּא כָּאן, אִמָּא שָׁם.
כָּאן נִשְׁאַרְתִּי מַה שֶׁהָיִיתִי
פַּעַם מִזְּמַן מַה שֶׁעַכְשָׁיו
יַלְדּוּת נִשְׁכַּחַת".

בשיר "אֵין לִי מְאוּם", שאת מילותיו כתב עמיר בעצמו וגם הלחינו, אי-אפשר שלא לחוש את ארון הספרים היהודי הנושם בשיר, אי-אפשר שלא לחוש את עוצמת המלים - "עָרוֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרוֹם אָשׁוּב שָׁמָּה...". מתוך אותה גישה של ספר הספרים כותב עמיר את השיר "אֵין לִי מְאוּם"-
"אֵין לִי מְאוּם
לֹא אוּכַל לְהַבְטִיחַ כְּלוּם
רַק מְקַוֶּה שֶׁאֶבְחַר בַּטּוֹב."

אי-אפשר, שלא לחזור אל ספר הספרים, המזכיר לכל אחד מאיתנו - ערום יצאתי וערום אשוב, מכאן שעמיר נאחז בשיר "אין לי מאום" רק בתקווה אחת, והיא שבטווח הזמן שניתן לו להיות עלי אדמות, שכל עולמו יהיה תמיד קשור אך ורק לטוב, וכפי שכתב בשיר - "רַק מְקַוֶּה שֶׁאֶבְחַר בַּטּוֹב".

בכאב אני פונה לעמיר בניון, כי אני מצר מאוד על כך, שהוא לא בחר בטוב בשיר על אחמד, כפי שהוא עמיר מייחל לבחירה בטוב בשירו הנפלא "אין לי מאום". עמיר הפתיע אותנו בהכללה פוגענית ובקביעות נחרצות על אפיוני דמותו של כל מי שנושא את השם אחמד כמי שקשור אך ורק לנעיצת גרזן בגבו של כל יהודי. בשיר מופיע כל ערבי באשר הוא ערבי כאדם מסוכן.

אני פונה לעמיר שיפנים, כי לא כל יהודי עולז בהילולה לזכרו של ברוך גולדשטיין, שעשה מעשה מתועב בטבח ערבים בעת תפילה בבית תפילה במערת המכפלה בחברון, כך לא כל ערבי עולז ומזדהה עם מעשה התועבה של טבח יהודים בעת תפילה בבית התפילה בהר נוף בירושלים ורצח פעוטה בת כמה חודשים בתחנת הרכבת בירושלים..

עמיר בשירו על אימא רגיש מאוד לפניה החרושות של האם מדאגה ושנות עמל רבות, זו האימא שהעניקה לו אהבה - "פָּנַיִך מְסַפְּרוֹת עַל הַחַיִּים שֶׁלָּך", זו האם שהעניקה לו אהבה וכל חייה היו קודש רק כדי שהוא יהיה מאושר, ועמיר ברגישות רבה כותב לאימא - "עַכְשָׁיו תּוֹרֵך לִהְיוֹת מְאֻשֶּׁרֶת". חבל וכואב שמשורר נפלא כמו אמיר בניון שצבע את אמו בכל צבעי האהבה, צובע בצבעי האיבה את מי שגידל את אחמד בקביעה נחרצת, שהוא לא גדל על אהבה.

עמיר, כואב שעלית על שרטון ההכללה. לצערי, שגית עמיר, כשם שאמו של כל עמיר יהודי היא אם של אהבה, כך גם כל אם של אחמד ערבי היא אם של אהבה. אימהות יהודיות ואימהות ערביות הן אימהות של אהבה. כאב לי לקרוא את השורה המעליבה על אחמד "לֹא גָּדַלְתִּי עַל אַהֲבָה".