מפעל הפספוסים

ועוד עובדה: ד"ר אורית גלילי, לשעבר יועצת ראש הממשלה נתניהו, וקודם לכן בכירה בעיתון הארץ, מעידה בבלוג שלה: "הייתי עורכת בהארץ, בשנים שיצחק לאור היה שם. האם הייתה שם הטרדה מינית מילולית המיוחסת לו? - כמובן שהיתה... בשיחות בינינו השתרבבו תמיד משפטים, שעל-פי החוק של היום נחשבות להטרדה, אפילו בוטה". עדות מכלי ראשון.

ובכל זאת אנו סבורים שלא זו סיבה מספקת להדרתו מהפרס. ככלות הכל, באין תלונות במשטרה, קשה לשלול זכות כלשהי ממישהו. גם התנהלותו השערורייתית של מפעל הפיס בהודעה רשמית שקרית לעיתונות, כי חבר השופטים החליט "פה אחד" על הענקת הפרס ללאור, אינה סיבה מספקת. אגב כך למדנו שוב שהשקר אין לו רגליים: מסתבר שמבין שלושת השופטים, הציע רק ד"ר עמינדב דיקמן, מהאוניברסיטה העברית, את שמו של לאור. השניים האחרים הציעו ראויים ממנו. במהלך הדיונים השתכנע המשורר יהושע סימון לקבל את המלצת דיקמן. אבל החברה השלישית בהרכב, המשוררת גלית חומסקי, התנגדה מלכתחילה ולאורך כל הדרך ללאור, וחרף זאת פירסם מפעל הפיס הודעה שקרית שטענה כי ההחלטה התקבלה "פה אחד".

אז מדוע מוצדקת, למרות הכל, ההחלטה להדיר את לאור מהפרס? משום שמי שהשקפותיו הן של 'שמאל פלשתיני' (כך הגדיר את עצמו), אינו ראוי לשמש מופת לציבור, ואינו ראוי לפרס הממומן על-ידי הציבור.

מדובר בסרבן שירות בצה"ל, שבשנת 1972, ישב בכלא הצבאי, ועם צאתו ניהל קמפיינים לשחרור סרבנים אחרים. היה פעיל בתנועת השמאל הקיצוני 'יש גבול', שבימי מלחמת לבנון פירסם שירי שיטנה כנגד צה"ל ולוחמיו.

המשורר ההזוי הזה, שעד היום השמאל מחבקו בהערצה ושופך עליו פרסים שונים ומשונים, הידרדר לתחתית השפל המוסרי כשפירסם עלילת דם בנוסח עלילות הדם של ימי הביניים, כנגד הציונות הדתית: "את חג חרותינו, יום המצות הזה, בקדושה ובנענועי גוף מתמכרים, נחוג בהתכוונות, ובמצוֹתינו דם נערים פלשתינים". מבחיל.

ואל תבלבלו את המוח בטענה הנבזית, כי מדובר במטאפורה לא מוצלחת. על עלילות דם כאלה בדיוק, עלו יהודים חפים מפשע על המוקד לאורך מאות שנים. עד היום מאמינים רבים, נוצרים-קתולים מזה ופלשתינים-איסלאמיסטים מזה – כך מעידים סקרים המתפרסמים מעת לעת – כי המצוֹת של חג הפסח, מהולות בדם של נוצרים ו/או פלשתינים. אמירה מזוויעה שכזו, אפילו כמטאפורה אסור שתיאמר. מפני שיש בה משום שפך דם נקיים.

הנה אפוא הצעה ליוזמה מצידו של אחד מח"כי הכנסת הבאה: לאסור בחוק שימוש במטאפורות אנטישמיות כאלה, בדיוק כפי שהחוק הישראלי אוסר שימוש בסמלים נאציים. יותר מדי דם נשפך בשל האמירות הללו. אבל עד שיחוקק החוק, אם בכלל, יש לפחות לעשות את המינימום הנדרש, ולמנוע פרסים ספרותיים מחלאות המשתמשות בדימויים אלה.

ומסתבר, אגב, אין זו הפעם הראשונה שהתבטאויותיו של לאור מידרדרות לשפל המדרגה. במלחמת לבנון שוב קרא לחיילים לסרב לשרת, וכתב לכבודם את השיר 'בלדה לחייל הטיפש'. בשיר אחר איחל מוות לחיילי צה"ל: "שימות - אמרתי על זה שהמית. שימות". ובשיר נוסף גידף את "הטייס ששרף מחנה פליטים, הצנחן שירה בפליט-פעם-שלישית, הקצין שפחד לסרב, ראש הממשלה שינק בשקיקה את הדם". שוב עלילת דם בעליל.

אין זו הנפילה הראשונה של מפעל הפספוסים. באוגוסט 2012 החליט להעניק פרס של 15,000 שקל לאחד שי אריה מזרחי (שלמרבה הצער שלח יד בנפשו הסוערת), שפירסם צילום של סא"ל שלום אייזנר עם צלב קרס על מצחו, וכינהו נאצי: "סא"ל שלום אייזנר הוא נאצי מתועב וראוי שימות... שברו לו את האצבע? חבל שלא נשבר לו הראש. ואתם אנשים מטומטמים שצריך לרחם עליכם".

קודם לכן, ביוני 2009, החליטה ועדת שיפוט של מפעל הפיס, שבראשה עמד – כמה לא מפתיע – איש השמאל יוסי שריד, להעניק את 'פרס ספיר' של מפעל הפיס, לאחד אלון חילו, על ספרו 'אחוזת דג'אני', המאמץ את הנראטיב הפלשתיני בנושא הנכבה. הפרס נשלל לבסוף, אבל לא עדיף היה למנוע מראש את הפאשלה?

גילוי נאות: בשל פרשת חילו-שריד ביטלתי מינוי אישי ותיק שלי במפעל הפיס. עצם המחשבה שמפעל הפיס מחלק כסף שנועד לסיוע לבתי חולים ולמוסדות חינוך וחברה, לכותבים מפוקפקים דוגמת לאור, מזרחי וחילו, גם אם לבסוף לא ניתן הפרס, מחייבת חשיבה מחדש באשר לשימוש הנלוז שהם עושים בכסף שלנו. הגיע הזמן שילמדו לייעד את הכסף שלנו ליעדים של מוסר וציונות, לא לעידוד תועמלנים פוסט ציונים ופרו פלשתינים. בשביל זה הרי קיימת הקרן להחרבת ישראל...