שימור בתי-כנסת עזובים ומיוחדים בחו"ל

בתקופה האחרונה נתקלתי במספר כתבות ותוכניות מוקלטות [1], שכולן עוסקות בסיפורים וסקירות על בתי-כנסת במקומות שונים, בעיקר באירופה רובם המכריע שייכים לקהילות יהודיות שאינן קיימות עוד מסיבות שונות, שהם מוחזקים על-ידי השרידים האחרונים של אותן קהילות. במקרים אחדים, הגורם המשקם ומתחזק את בתי-הכנסת הללו, הוא הרשות המקומית או שלטונות המדינה.

סיבות עיקריות לשימור בתי-הכנסת הללו על-ידי גורמים לא יהודיים, לצד רגשות אשם על מה שעוללו מקומיים או פולשים זרים (בעיקר הנאצים באירופה, כמובן) לתושבים ולאזרחים יהודיים, הם שימור תרבותי, שימור ארכיטקטוני ושימור היסטורי. רובם המכריע של בתי-הכנסת הללו הוקם עוד בטרם הוכרזה עצמאות ישראל בארץ-ישראל, ובחלק מהמקרים מדובר במבנים בני מאות שנים. המבנים העתיקים, כגון בפראג שבצ'כיה, קשורים קשר הדוק לתרבות היהודית של המקום ושל תולדות הקהילה היהודית באותה מדינה.

לאור העובדה שגם השרידים היהודים וגם שלטונות המדינה במקומות אלה מוצאים טעם בשימור שכיות-חמדה אלה, מתעוררת השאלה אם לא הגיע הזמן שמדינת היהודים תרתם, יחד עם העם היהודי בתפוצות, למבצע לאומי של העתקת בתי-כנסת אלה לישראל ושימורם בה.

הערכתי היא שבעוד מספר עשרות שנים, יהפכו בתי-כנסת אלה לנכסי נדל"ן מקומיים, השלטונות לא ימצאו עוד טעם בשימורם ובאין קהילה יהודית שתשתמש בהם ותתחזק אותם, תפגענה בהם שיני הזמן עד כלותם. מובן שאין מדובר בכלל בתי-הכנסת הנטושים, אלא במיוחדים ביותר, בחשובים ביותר וביפים ביותר. לא מדובר גם בפעולה קצרת טווח, אלא בתוכנית ל-35 שנים, עד שנת 2050 ובמספר עשרות של מבנים.

תוכנית לאומית צריכה לבצע סקר של הממצאים. להחליט מה כן ומה לא, להחליט על סדר עדיפויות ולבחון אפשרויות המימוש, הן מבחינה טכנית-טכנולוגית והן מבחינת הסכמתן של המדינות הנוגעות בדבר לשתף פעולה עם פרויקט לאומי כזה. פריסת הביצוע על-פני עשרות שנים, מבטיחה שההקצאה השנתית לצורך פעילות זו תהיה סבירה, והתרומה הלאומית עשויה להיות אדירה.

רעיון בסיסי נוסף שנחוץ להחיל על תוכנית כזו, הוא להפוך את המונומנטים הפסיביים והמלנכוליים כיום, שרידי הפאר שהיה, לבתי-כנסת פעילים בערים או ברשויות מקומיות נבחרות. העתקת המבנה, הקצאת הקרקעות לכך ותקציבי שיקומו, יינתנו על-ידי המדינה. 12 בתי-כנסת יוצאי-דופן יוכרזו "נכס לאומי" ויתוחזקו באופן שוטף על-ידי המדינה, גם אם נעשה בהם שימוש קהילתי שוטף. שאר המבנים, לאחר שהוקמו ושוקמו, יתוחזקו על-ידי הרשויות המקומיות, כשרשויות בעלות יכולת כלכלית מוגבלת, תזכנה בתמיכה מוגבלת של המדינה.

על כל האופרציה יפקח מרש ממשלתי, לדעתי המשרד המתאים ביותר לכך הוא המשרד לשירותי דת, בתיאום עם הגורמים המופקדים על פיתוח, שימור וטיפוח של אתרי מורשת. לא מן הנמנע שלאחר תקופת-מה, יתמזגו מבנים אלה בקהילה ויהפכו לחלק אינטגרלי ממנה.

דומני, שבהקמת והרצת פרויקט לאומי מסוג זה, יש תרומה כמעט לכל היבט חשוב בקשר שבין מדינת ישראל לעברו של העם היהודי - הנצחה, כבוד לעבר, החזרה לכשירות, שילוב המורשת באקטואליה, חיזוק קשרי תרבות של ההווה לעבר, וערך לאומי סמלי של משמעות התקומה.

יהיו בוודאי כאלה שיחששו שפרויקט מסוג זה, יעכב ביומיים או בחודשיים את הורדת מחירי המילקי. אני חושב שהם גם טועים וגם קטנוניים. כאשר חושבים על השאלה "בשביל מה להילחם?"[2] במדינה יהודית ריבונית על הזכות לקיימה, נדמה לי שתשובות מסוג זה הן חלק מהתשובה היסודית הניצחת והנצחית.