פנצ'ר לעירייה

האם העירייה, כבעלת זכויות בחניון ציבורי שיועד לשמש את תושבי האזור וכרשות מקומית שאמונה על הסדרי החניה, היא בעלת סמכות לקביעת כללים הנוגעים לשימוש בחניון ולאופן הפעלתו ולגבות תשלום עבור מקומות החניה? שאלה זו נדונה בפסק דין שפרסם בית המשפט העליון (6.1.15) בנוגע לפרויקט בארי-נהרדעא בתל אביב.

בפני בית המשפט העליון (מפי השופט צבי זילברטל, אליו הצטרפו המשנה לנשיא מרים נאור ושופטת אסתר חיות) עמדו שלושה ערעורים על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב. בית משפט קמא קיבל את עתירת המשיבים וקבע, כי מקומות חניה בחניון שהוא חלק מפרויקט מגורים, שהוקצו בתוכנית עבור תושבי הרחובות הסמוכים, יועמדו לרשותם ללא תשלום.

הסוגיה העיקרית אליה התייחסו הצדדים הייתה שאלת הפרשנות הראויה של סעיף 12.4 שנקבע בתוכנית למגורים במתחם נהרדעא-בארי, בעקבות המלצת הוועדה להשלמת תוכניות. הסעיף קבע, כי במסגרת התוכנית יוקצו בתחומה 80 מקומות חניה עבור תושבי הסביבה, כאשר ההנחה המובלעת שהניחו הצדדים היא, שהתוכנית מתייחסת או צריכה להתייחס גם לאופן המימון של הקצאת החניות, וכי למנסחיה הייתה כוונה כלשהי בעניין זה.

בית המשפט העליון ציין, כי הוועדה להשלמת תוכניות היא מוסד תכנון, שמעצם טיבו וטבעו עניינו הוא פתרון בעיות תכנוניות בכלים תכנוניים. לפיכך, על-אף שלרוב הקביעות של מוסדות תכנון ישנן השלכות כלכליות ישירות, השיקולים העיקריים המנחים גופים אלו הם שיקולי תכנון, ולא שיקולים כלכליים, ולכן אין הוראת התוכנית מתייחסת לאופן המימון של הקצאת החניות, אלא מהווה המלצה תכנונית בלבד אשר באה להתמודד עם בעיה תכנונית של מחסור במקומות חניה.

לכן, מרגע שנרשמה קומת החניות העליונה בפרויקט על שם עיריית תל אביב, הרי קביעת כללים הנוגעים לשימוש בחניון ולאופן הפעלתו, מצויה בסמכות העירייה כבעלת הזכויות בחניון וכנאמן הציבור. כללים אלו צריכים, כמובן, לעלות בקנה אחד עם עקרונות המשפט המינהלי, והם כפופים לביקורת שיפוטית.

בית המשפט העליון הגיע לכלל מסקנה, לפיה יש לדחות את הערעורים בעיקרם. הודעת העירייה לפיה היא מעמידה את החניות למכירה לתושבי השכונה במתכונתה הנוכחית, איננה עומדת בכללי המשפט המינהלי. בית המשפט ציין, כי סמכותה של העירייה לקבוע הוראות אופרטיביות להפעלת החניון לטובת תושבי השכונה נובעת הן ממקור הסמכה כללי (תקנות התכנון והבנייה בנוגע למקומות חניה) והן ממקור הסמכה ספציפי (התוכנית המפורטת למתחם).

תכלית תקנות החניה היא לאפשר לציבור שימוש בחניון. חניון אינו יכול להיחשב כ"ציבורי" אם תעריפי החניה בו הם בלתי סבירים בצורה קיצונית. בנדון דידן, העירייה לא קבעה דמי שימוש סבירים, אלא ביקשה להעמיד את מקומות החניה למכירה במסגרת מכרז. הצעה זו, לדעת בית המשפט, עומדת בניגוד מפורש להגדרת "חניון ציבורי" ועלולה לסכל את השימוש בחניון, שכן תושבים רבים לא יוכלו להרשות לעצמם לרכוש חניה בשל מחירה הגבוה.

לעומת זאת, ציין בית המשפט, גביית תשלום סביר עבור שימוש בחניון ציבורי איננה סותרת את תכלית תקנות החניה, וייתכן, כי הטלת תשלום סביר בשל שימוש בחניון עולה בקנה אחד עם מקור ההסמכה הספציפי (התוכנית המפורטת למתחם). לשם כך, על העירייה לאסוף את כלל הנתונים הרלוונטיים ולקבל החלטה חדשה בעניין הסדרת החניה במקומות החניה שהוקצו לתושבי השכונה, באופן שיעלה בקנה אחד עם מקורות ההסמכה הנזכרים לעיל.