ללא רחמים על ילדים <span style='font-weight:normal;'>[ב]</span>

לידיעתו של השר שרנסקי, רה"מ שרון, הנשיא בוש וכל מי שהמתרחש במזרח התיכון מעניין אותו: "הפרוטוקולים של זקני ציון" הינם הפרק הרך יחסית של החינוך הניתן לילדי רש"פ. כהני השייטאן בשירות הראיסים שלפו ממרתפי השנאה הקדומה ספר חדית', ככל הנראה זיוף בן כאלף שנה של דברי הנביא מוחמד, בו נקראים המוסלמים להשמיד את כל היהודים כצו ישיר מאללה, משאת נפשו של מוסלמי, תנאי הכרחי לביאת אחרית הימים.

אנשי הדת מלמדים כי המלחמה ביהודים תוביל בסופו של דבר לחיסול היהודים, היא מהווה חלק אינטגרלי לתהליך היסטורי הכרחי לקראת 'השעה' - יום תחיית המתים - והוא אף תנאי מוקדם לקיומו. הכתוב בספר חדית' מצוטט כהוראה אופרטיבית לביצוע: 'לא יגיע 'השעה' (יום תחיית המתים) עד אשר יתחבא היהודי מאחורי אבן ועץ ויגידו האבן והעץ: הו מוסלמי, עבד אללה, יש יהודי מאחורי, בוא והרוג אותו!' כלומר, תחיית המתים המיוחלת - הגאולה המוסלמית - תינתן כפרס בזכות הרג היהודים.

על הבסיס הזה נוצרה התשתית הרעיונית של חמאס: אללה מכנס בארץ את היהודים על-מנת להרוג בה את כולם. הרעיון הזה אומץ למעשה על-ידי רש"פ, הדבר נלמד בבתי ספר, משודר בטלוויזיה בדרשות יום שישי ובשיחות אולפן רבות בהשתתפות אנשי דת ואקדמיה המשודרות תדיר. הסיסמה ההיסטורית "לזרוק את היהודים לים" אינה עוד רלוונטית.

בתעמולה הנאצית נגד היהודים היו ארבעה מרכיבי יסוד: א. היהודים הם גזע נחות; ב. היהודים מבצעים פשעים איומים נגד האנושות; ג. יש להשמיד את כל היהודים כדי למנוע את זיהום האנושות ולעצור את הפשעים; ד. העם הגרמני נבחר לבצע את המשימה. כל ארבעת המרכיבים האלה קיימים בתעמולה הפלשתינית ובתעמולה האנטישמית בכל המדינות הערביות, רק בחילוף הגרמנים בערבים.

אמנם אפילו הציווי הגרמני-נאצי להשמיד את היהודים היה ציווי אידיאולוגי, לא דתי - אפילו היטלר, השטן האולטימטיבי עלי אדמות, לא לימד את הגרמנים, שהשמדת היהודים תביא את אפוקליפסת הגאולה האלוהית. כלומר, הצורך בהשמדת היהודים על-פי החינוך המוגדר על-ידי שליטי רש"פ, החריף אף יותר מאשר באידיאולוגיה הנאצית! לראשונה מאז השואה ישנה אידיאולוגיה אנטישמית-חינוכית כל כך מפלצתית, שהיא עוברת ברמת הזוועה את החינוך, שהוקנה לחניכי "היטלריוגנד".

"האם הספרים הפלשתיניים עדיין מסיתים?" - זו הייתה כותרת המאמר מאת עקיבא אלדר בעיתון "הארץ" (10.9.2004) המאמר עוסק בדוחות ישראלים הנוגעים לספרי הלימוד בבית הספר של רש"פ ובדוחות אירופאים הסותרים את הדוחות הישראלים. לטענת הדוחות האירופאים, חל שיפור ניכר בספרים האלה, הדוחות של CMIP (ר"ת של Center for the Monitoring Impact of Peace) מוצגים כלא מדוייקים ולא אמינים.

"המזרחן מתי שטיינברג החליט לחקור ביסודיות את ספרי הלימוד של הרשות. באוקטובר 2002 השלים הד"ר שטיינברג מחקר, תחת הכותרת 'מבט שונה על ספרי הלימוד הפלשתיניים'. הוא מצא, למשל, שהמפה המשמשת בדוח של אותה שנה כהוכחה לאי-הכרה בישראל, אינה אלא מפה גיאוגרפית שהתלמיד נדרש לציין בה את קווי הרוחב והאורך, ולכן נעדרים ממנה לא רק השם 'ישראל' אלא גם השם 'פלשתין' או 'מדינת פלשתין'.

"שטיינברג טוען, שהניתוח של מחברי המסמך החדש, שהם גם מחבריו של המסמך הישן, עבר מטמורפוזה. 'אם היו מצויידים במידה הכרחית של אמפתיה, כפי שהנחתה אותם במסמך הקודם, הם לא היו נתלים כמוצאי שלל רב בכל אזכור של הביטוי 'שאהיד', כדי להסיק ממנו כי מדובר בטיפוח ערך ה'ג'יהאד' נגד ישראל. כיצד יכנו הפלשתינים את חלליהם שמתו, בעיניהם, 'מוות של כבוד'?... הרי באיסלם גם מוסלמי מאמין, שמת בעטיה של מחלה קרוי 'שאהיד'.
שאלתי את איתמר מרכוס לגבי הטענות האלה - תגובתו הייתה חד משמעית: "עיוות מוחלט של המציאות".

למעשה, מי שבאמת בודק את ספרי הלימוד האלה ימצא, ששמה של ישראל לא מופיע לא רק על המפות האילמות אלא על כל המפות הערביות היוצאות לאור מקהיר דרך רמאללה בואך רבת-עמון וגם שישנה משמעות ברורה מאד של המלה "שאהיד" והיא לא - ובעיקר לא - רפואית אלא מלחמתית ורצחנית.

מקרהו של מתי שטיינברג היה יכול להיות מגוחך אלמלא היה מחריד: בעת עריכת הדוח, הגדרת תפקידו הייתה "יועץ ראש השב"כ לענייני פלשתינים"...

החינוך נושא פרי. הילדים הערבים כותבים מכתבי פרידה להורים, בהם הם משתמשים באותם הביטויים, ששודרו להם בטלוויזיה, כמו מילות השיר "אל תבכי עלי אמי", והולכים לחפש את המוות. על-פי המידע, שבידי מערכת הביטחון, מאז פרוץ מלחמת הטרור בספטמבר 2000 ועד מרץ 2004 בוצעו 29 פיגועי התאבדות על-ידי קטינים ונעצרו יותר מ-40 קטינים ערבים, שהיו מעורבים בניסיונות להוציא לפועל פיגועי התאבדות; כל זה בנוסף לפעולות תומכות טרור ויידוי אבנים על אזרחים ישראלים וחיילים, שהילדים משתתפים בהם קבוע.

מתחילתה של מלחמת הטרור בספטמבר 2000 ועד אמצע אוקטובר 2004 נהרגו 592 קטינים ערבים. גם כאשר חלק מבכירי רש"פ מביעים התנגדות לשיתוף הילדים במלחמה, ההתנגדות נשארת על הנייר. המפקד של משטרת רש"פ רזי ג'יבלי הוציא הנחיות עוד בשנת 2002, שלא לשלוח ילדים לאזורי העימות, אך המשטרה שבפיקודו לא ביצעה את ההנחיות. האם רזי ג'יבלי אינו שולט בשוטריו, או שבעל פה ובקריצת עין הוא מעביר להם הנחייה אחרת? - לשיפוטו של הקורא.

איך הייתה מגיבה אמא בריטית ממוצעת, לו בניה היו מתחנכים על-פי תוכנית לימודים כזאת עם תוצאות כאלה? ברם לא מדובר בילדים בריטיים אלה בילדים ערבים, לכן שחקנית בריטים מפורסמת ונסה רדגרייב, חברה בוועד למען מרדכי וענונו ופעילה למען "זכויות הפלשתינים", מסוגלת לפלוט ללא גמגום: "הילדים הפלשתינים בעזה מזכירים לי את מלחמת העולם השנייה... ממשלת ישראל מנסה להרוס את תהליך השלום במדיניותה הקטלנית... ישראל מפרה את זכויות האדם במדיניותה התוקפנית..." השחקנית ביקרה בישראל ביולי 2004 כאורחת אונר"א ויוניצ"ף - ארגון הסיוע של האו"ם לילדים - האומנם פועל דבר כזה במזרח התיכון?.. בסוף כלת פרס האוסקר פרצה בבכי: "ברצועת עזה ראיתי משפחות שילדיהן נפצעו או נהרגו מירי של צלפים ישראלים... מחזות אלו הזכירו לי את ימי ילדותי בהם איבדתי חלק ממשפחתי במהלך המלחמה באירופה. אילו הייתי אז מבוגרת יותר, הייתי יוצאת ונלחמת בפשיזם".

ציבור נתיני רש"פ משלם מחיר כבד, ובעתיד מסתמן מחיר כבד יותר בהרבה, כאשר הדור הצעיר הנוכחי יגיע לבגרות. על-פי הנתונים של המחקר המקיף, שערך המרכז לבריאות הנפש בעזה, כל ילד ערבי רביעי רוצה למות כשאהיד כבר בגיל 18, אצל 97.5% מהילדים נמצאו תסמינים להפרעות פוסט-טראומטיות, אצל 32.7% מהילדים אובחנו תסמינים חמורים (בקרב ילדי פליטים 94.6%), 84.1% מהילדים היו נוכחים בהלוויות, 83.2% היו עדים לתקריות ירי, 61.6% ראו קרוב משפחה נהרג או נפצע ו-36.1% נפגעו מגז מדמיע, ילדים רבים אינן מסוגלים לחייך, 13% מילדים עד גיל 15 סובלים מהרטבת לילה.

הארגונים, אשר מכנים את עצמם "שומרי זכויות האדם" ומספרים בדיחות איך הם נלחמים למען "האדם באשר הוא אדם", מכירים את התופעות ושומרים אותן בסוד. הסופרת רונית מטלון הייתה בסיור בעזה וראתה את תופעת הילדים המשולחים בכוונה נגד החיילים. החבר מהארגון "בצלם" ענה לה על כך: "כן, אבל אל תכתבי על זה. זה מזיק למטרה". למרות זאת, רונית מטלון הייתה אחת המשתתפות בעתירה בבג"ץ נגד דן חלוץ בגלל מותו בהפצצה של מגנו האנושי של מוחמד שחדה.

יוסי שריד בהיותו שר חינוך נמנה עם מקבלי המידע של "המבט לתקשורת הפלשתינית". לדבריו של איתמר מרכוס הוא אפילו טרח לענות: "כן, זה חמור, אבל כשיהיה שלום יהיה בסדר..." מאוחר יותר הוא התוודה: "...כאשר הייתי שר חינוך, היה עלי להקדיש יותר תשומת לב לגידולי הפרא בתוך מערכת החינוך הפלשתינית, מה שנקראה הסתה. כל הזמן הביאו משם דברים לתשומת לבנו ואנחנו קצת התעלמנו מהם".

הווידוי הזה מהווה אולי פרץ הכנות הגדול ביותר, שראשי השטחים-תמורת הישראלי נמצאו מסוגלים לו מאז הפיכתה של שאיפת השלום הישראלית לדת השטחים-תמורתית הנכפית על המדינה. הביטוי ממיס הלב הזה "קצת התעלמנו" מסתיר מאחוריו את הצפצוף הארוך, שמצפצף כל מחנה "השלום" המזוייף על הדורות החדשים של הערבים, הנמחקים מהחיים השפויים למען התעשרותם של המעטים.

הימין הישראלי מפקיר את הנושא לא פחות, כנראה בגלל האקסיומה, שהערבים הם האויב; ההפרדה בין הערבים לבין אויביהם הרודנים הערביים מעולם לא העסיקה את הימין, כמו שהיא לא העסיקה את השמאל. לא נשכח את ההתבטאויות הנבזיות של מי שהיה אמור לייצג את הימין בכנסת: "אין להאמין לערבי גם לאחר ארבעים שנה בקבר" (ח"כ י.חזן), "אולי למוסלמים יש פגם גנטי?" (ח"כ ז.בוים). מיותר לציין, שגם שני החכמולוגים האלה מקבלים את העדכונים של "המבט לתקשורת הפלשתינית".

השר אהוד אולמרט, בהיותו ממונה על רשות השידור, נשאל על-ידי העיתונאי-חוקר דוד בדין מדוע הטלוויזיה הישראלית אינה מספרת על המתרחש בכלי התקשרות וספרי הלימוד ברש"פ. התשובה של השר הייתה צפויה ופרימיטיבית: "השר אינו מתערב בתכנים של השידורים" - כאילו דובר בתוכניות בידור וסאטירה ולא מידע אסטרטגי, שהציבור הישראלי ממודר ממנו.

על החטא הזה, שאנחנו כולנו שותפים לו, ההיסטוריה עוד תגיש לנו חשבון. יש להאמין, שיום אחד עוד יקום דור חדש של הערבים, שישאל אותנו היכן היינו, באיזה זכות השמנו את עצמנו לא יודעים ולאיזה כיוון הפננו את מבטינו, כאשר קומץ מושחתים הקים את רש"פ והילדים הערבים הופקרו למטחנת הבשר של הראיסים ושדריהם..?