הבלון של כחלון

הח"מ משלם כיום חשבון סלולרי הנמוך בעשרות אחוזים מזה ששילם רק לפני שנה, וגם אז זה היה הרבה פחות מאשר לפני חמש שנים. במובן זה, אין ספק שמשה כחלון חולל מהפכה שכמעט כל ישראלי מברך עליה. כמעט - למעט בעלי חברות הסלולר הוותיקות ואלפי העובדים שפוטרו מהן. על הרפורמה הזו בונה כחלון את הקמפיין שלו, כאשר הוא מבטיח לחולל מהפכות דומות גם בתחומים אחרים ובראשם הדיור.

אולם, מבט מעמיק יותר מגלה שמהפכת הסלולר ודומותיה גורמות למשק נזק עצום לטווח הארוך. עיקרו: כאשר הממשלה משנה מהרגע להרגע את כללי המשחק שהיא עצמה קבעה לפני שנים לא רבות, היא מבריחה משקיעים קיימים ופוטנציאליים. התוצאה הישירה היא הגברת הריכוזיות, חיזוק כוחם של המונופולים - וממילא עלייה במחירים. במילים אחרות: יש רפורמות שמשיגות בדיוק את ההפך ממה שהן מתכוונות להשיג.

לפני שנעסוק בהשלכות הרוחב, הבה נתעכב לרגע על מהפכת הסלולר. תוצאה ישירה שלה הייתה צניחה חדה ברווחי סלקום, שהביאה בעקבותיה לפגיעה קשה בקונצרן אי.די.בי. זו הייתה אחת הסיבות לכמעט-קריסה של הקונצרן, שמחק מיליארדי שקלים מכספי הציבור - בתספורת באג"ח ובירידת שערי המניות. מובן שהיו עוד גורמים - ניהול כושל של נוחי דנקנר, הרפתקאת מעריב, המחאה החברתית - אך אין ספק שרפורמת הסלולר מילאה תפקיד מרכזי במשבר באי.די.בי.

שמא תאמרו: נכון, אבל העובדה שסלקום שורדת מלמדת שרווחיה היו מופרזים ושהיה מקום להוריד את המחירים. התשובה לכך תהיה: כן, אבל. כן, העובדה שתיארתם נכונה. אבל, כללי המשחק נקבעו בידי הממשלה עצמה בזכיונות שהעניקה למפעילי הסלולר, והם תכננו על פיהם את דרכם העסקית לכמה וכמה שנים קדימה. לבוא פתאום ולומר: ממחר בבוקר, או אפילו מעוד שנה, אתם חייבים לאפשר תחרות ולהוריד מחירים - זה מעשה שלא ייעשה.


הכל עניין של מידתיות


זה מוביל אותי לנקודה המרכזית של הטיעון: המגזר העסקי חייב לקבל ודאות של כמה שנים. יש מגזרים שצריכים טווח יותר ארוך (תשתיות, תעשיה), יש כאלו שצריכים טווח יותר קצר (סלולר, תחבורה) - אבל כולם צריכים לתכנן קדימה. המגזר העסקי בנוי על השקעה בהווה כדי להרוויח בעתיד. יאמר לכם את זה כל בעל עסק קטן שביקש הלוואה מהבנק, ונדרש להציג תוכנית עסקית לשנתיים-שלוש לפחות. קל וחומר כאשר מדובר בהשקעות של מיליונים ולעיתים מאות מיליונים במפעלים, בכבישים, באנטנות.

אין זה אומר שלממשלה אסור לשנות את מדיניותה. ודאי שלא. אם הנסיבות משתנות, הממשלה חייבת להתאים את עצמה. אם יש כשל שוק, הממשלה חייבת להתערב. אם יש צורך פיסקלי דחוף, הממשלה חייבת לגבות יותר. אלא שכמו כל דבר בחיים, זהו עניין של מידתיות: מה עושים, כמה עושים ומתי עושים. לתת זיכיון לחברת סלולר ואחרי חמש או אפילו עשר שנים לבוא ולשנות את הכללים, למעשה מהיום למחר - זה פסול.

וזה לא רק בסלולר. הממשלה הפריטה את בתי הזיקוק, וכעת היא אומרת לצדיק בינו: אופס, טעות, אתה לא יכול להיות גם הבעלים של בית זיקוק וגם הבעלים של פז. אבל מי מכר לבינו את בית הזיקוק? כנ"ל בגז הטבעי: הממשלה נותנת זיכיון לחיפוש גז, קובעת את התנאים, ואז היא אומרת ליצחק תשובה: אופס, טעות, אתה צריך לרדת באחזקותיך. אבל מי נתן את הזיכיון?


פשוט מסתלקים מישראל


מבחינה משפטית, דומה שלחברות אלו ודומותיהן יש קייס לגמרי לא רע נגד המדינה. יש כאן התחייבות שלטונית, יש חוזים מפורשים, יש מצגים ברורים. אבל החברות הללו ברובן לא רוצות להילחם נגד המדינה, אלא עושות את הדבר הפשוט ביותר: מסתלקות מישראל והולכות למדינות בהן מילה היא מילה והתחייבות היא התחייבות.

כאשר זה קורה, הפופוליסטים מתנפלים על אותן חברות ועל בעליהן: כיצד זה אתם מסכנים כספי אלמנות ויתומים בנדל"ן ברומניה או בבנק בטורקיה? ולא יעזור כמה שהמנהלים יאמרו, שהמדינה לא הותירה להם ברירה: אם ימשכו את הרווחים כדיבידנדים - תקום צעקה; אם לא ישקיעו אותם - ימעלו בחובותיהם כלפי החברה; ואם ירצו להשקיע בארץ - ימנעו זאת מהם בטענה שהם ממילא גדולים מדי.

יתרה מזאת: משקיעי חוץ - היחידים שיכולים להביא לכאן הון חדש ופנים חדשות - רואים מה קורה ומחליטים לחפש מקומות אמינים יותר. מדוע שמישהו יקנה כאן בנק, אם בעוד שנתיים-שלוש יכולים להחליט שחלקו בהלוואות למגזר הנדל"ן גדול מדי? מדוע שמישהו ישקיע פה בכבישים, אם בעוד חמש שנים יכולים להחליט שסוללים כביש מקביל? מדוע שמישהו יקים מפעל, אם בעוד שנה יכולים להעלות את מס החברות?

אז הנה מה שקורה. בטווח הקצר, כמעט כולנו שמחים על הורדת המחירים. בטווח הקצר, פוליטיקאים תאבי כותרות ועיתונים שטחיים גם שמחים לאידם של הטייקונים. ואז מגיע הטווח הבינוני, ומתברר שבעצם הציבור הרחב נפגע במישרין מן הירידה ברווחי החברות, הן כמי שמשקיע בהן והן כמי שנהנה מהמיסים שהן משלמות. ואז מגיע הטווח הארוך, ומתברר שהמשק כולו נפגע משום שהמשקיעים הקיימים בורחים והחדשים לא באים. אם זו הבשורה הגדולה של משה כחלון - אוי לנו.