סטטוסגייט

1. הסיפור של סטטוסגייט הוא פשוט: אבי לן הקים לפני חמש שנים את עמוד "סטטוסים מצייצים". העמוד שיתף תכנים מצחיקים, משעשעים, מהסוג שאימא שלך הייתה מעבירה לך במצגות והיית מעביר לסל המיחזור אבל שכל החברים הסחים שלכם אהבו לדבר עליהם בשיחות הסלון. העמוד התקדם, התפתח, הגיע להיות אחד העמודים הפופולריים ביותר בישראל, וספג לא מעט ביקורת.

חלק מהביקורת היה על הדרך שבה הוא משתף תכנים, כך שהוא פוגע בזכויות יוצרים של היוצרים המקוריים; אבל חלק אחר מהביקורת החל כשאנשים נדהמו לגלות שסטטוסים מצייצים לא עובדים בהתנדבות, ושבעל הבית של אבי לן לא מקבל תשלום בסטטוסים מצחיקים. חיש מהר קפצה התקשורת המסורתית, שהייתה הרבה פעמים היכל התהודה של סטטוסים מצייצים וקידמה את הסיפורים שנחשפו שם לראשונה ונזעקה: הייתכן שמישהו אחר מרוויח על תוכן שיווקי?

ואז הגיעה פייסבוק, שהורידה, ככל הנראה, את העמוד על סמך סעיף שנוי במחלוקת ונתון לפרשנות בתקנון שלה. ועכשיו? עכשיו צריך להפיק לקחים.

2. אז נתחיל מהתחלה - רקע משפטי. כבר ב-2008 הזכרתי את הבעייתיות המשפטית בלהסתמך על פייסבוק כשומרת האינטרסים שלך בהקשר של פיתוח אפליקציות. מאז, פייסבוק שינתה את התקנונים שלה פעם ופעם ופעם; והיום, בהתייחס לפרסום בעמודי הפייסבוק, יש בתקנון העמודים משפט אחד סתום: "Third-party advertisements on Pages are prohibited, without our prior permission": פרסומות צד שלישי אסורות, ללא הסכמתנו המפורשת. אין כאן התייחסות לנושא ה-Endorsement (כלומר סטטוס שנועד לתמוך במוצר אחר) אלא רק לפרסומות. הסיפור של פרסום בעמודים תמורת תשלום ידוע ומוכר לרשתות החברתיות וב-2013 פורסם כבר מחירון סלבריטיס אמיתי על-ידי ה-Huffington Post. פייסבוק, מנגד, לא סגרו לידוענים את החשבון.

פייסבוק, כמובן, היא לא מדינה או רשות שלטונית שחשופה לאותם חוקי חופש ביטוי כמו האדם הפשוט, אלא גוף מסחרי.

3. האינטרסים מאחורי האיסורים בפייסבוק על פרסום אינם אינטרסים של הגנת הצרכן. לפני ארבע שנים פייסבוק החליטה לחסום מספר משחקים כיוון שאלו שיתפו את המידע של הגולשים עם רשתות פרסום. ההחלטה הנאורה לא הייתה כדי להגן על הפרטיות של גולשי הרשת החברתית, אלא כי גם היא מתפרנסת מפרסום ורוצה להיות הדיקטטור הנאור שמתפרנס בצורה יחידנית. בעצם, כל איסורי הביטוי של פייסבוק, בין אם הצגת נשים מניקות, ועד צנזורה על הצגת הנביא מוחמד, הכל נובע מהאינטרס של הרשת החברתית להתפרנס.

4. סטטוסים מצייצים אבל לא לבד בשוק מכירת התוכן השיווקי. דיווחים בתקשורת מציגים כי רכישה של סטטוסים ברשתות החברתיות, ככל מדיה אחרת, היא פרקטיקה נהוגה, בין אם מדובר בקידום סרטון "ויראלי" על-ידי כלל ערוצי המדיה הישראלית, רכישה של סטטוסים של טרול פוליטי, רכישה של תכנים שיווקיים באתרי תוכן מובילים (אשר מקודמים במסגרת העמוד של אותן רשתות), נוכחות של ידוענים באירועים, או פינה בתוכנית בוקר. ברור לכולם כי התדהמה שהיכתה את הציבור עם סטטוסים מצייצים היא פיקטיבית.

5. מה שיש כאן הוא בעצם שוק שמנסה לשלוט על עצמו: אותם אתרים שנגעלו ודחפו את הכתבות על כך שסטטוסים מצייצים מחזיקים מחירון, לא שקופים לציבור ומזכירים שכתבה ליד, כזו שמציגה את מפעל הפיס, היא גם כתבה שיווקית. אבי לן היה קורבן של המשחק בשוק של הגדולים: כזה שיודע שכל עוד הגורמים הגדולים מסתדרים על מי מנוחות, הרי שאין בעיה, אבל ברגע שמערערים על הקונצנזוס, מביאים סיפורים חדשים וחתרניים, אז אחרים יפעלו נגדך.

6. בעצם, הטעות הראשונה של סטטוסים מצייצים היא שהוא נסמך יותר מדי על פלטפורמה אחת, כזו שהוא לא יכול לעזוב או ללכת ממנה, אלא תקוע איתה. כזו שיכולה לשנות את החוקים בכל יום. הטעות השנייה הייתה שהוא לא היה שקוף מספיק כלפי הציבור: הוא היה צריך להיות יותר צדיק מהאפיפיור כדי להימנע ממצב כזה, וברגע שהעסק שלך נסמך על הדיקטטור הנאור, אתה חייב לדבר איתו ולתאם עמדות. הטעות השלישית היא שהוא חשב שהמצב הזה, שבו הוא גורם תקשורת משפיע, יכול להימשך בלי חסות של גוף גדול שיעמוד מאחוריו.

אבל מהפכות עושים בצעדים קטנים, כל יום מחדש.