יריבים אידיאולוגיים - שותפים קואליציוניים

ממשלת אחדות לאומית אפשרית - ביבי&בוזי

השעשועון הפוליטי המרתק, הקרוי סקרי דעת קהל, המתפרסמים מדי שבוע, מספקים שפע של מלל בלתי פוסק של תחזיות ונבואות בשאלה מי יהיה המנצח בבחירות שיוכל להרכיב ממשלה? האם ביבי והימין או בוז'י והשמאל? ואולם יש גם אפשרות נוספת שעדיין לא מדוברת.

שותפתות לאומית אפשרית בין ימין לשמאל (כמו בעבר)

מדובר בממשלת אחדות משותפת לליכוד ולעבודה, לטובת יציבות ומשילות במדינה, בהנהגת בוז'י וביבי. זאת אפשרות ריאלית, בהנחה ששתי מפלגות גדולות אלה יזכו בבחירות במספר מנדטים דומים, שיאלץ את שתיהן להקים ממשלת אחדות, (אולי עם רוטציה?) כתוצאה מאי יכולתן להקים כל אחת מהן ממשלה ללא שותפות השנייה. בעבר היו שתי ממשלות אחדות בין הליכוד לעבודה, שפתרו בעיות לטובת המדינה ואזרחיה.

נוקשות מול גמישות בפוליטיקה ריאלית

במידה ואמנם אפשרות זו של ממשלת אחדות תיהפך לממשית, קיימת ודאות שהיא תעורר התנגדויות רבות בתוך שתי המפלגות, מצד כל חסידי האידיאולוגיות הטוטליות של השקפות עולם שלא מוכנות לשום פשרות. אידיאולוגיות ומפלגות נוקשות מפסידות אלקטוראלית ונותרות בדרך כלל מחוץ לממשלה ומחוץ להשפעה.

גם הימין של הליכוד וגם השמאל של העבודה נטשו אמונות ועקרונות בתוקף נסיבות משתנות. פוליטיקה משמעותה מיצוי של פשרות הכרחיות ואפשריות בנסיבות משתנות, ולא מיצוי של אידיאולוגיות טהורות ומושלמות אך בלתי אפשריות במשטר דמוקרטי המבוסס על פשרות. הפשרה המצויה גוברת לרוב על אידיאולוגיה מצויה. עובדה היא שהאידיאולוגיות נכשלו במבחן התוצאה גם בליכוד וגם בעבודה, מבלי שהן הודו בכך.

גם בליכוד וגם בעבודה צפוי מאבק וקרע פנימי בעניין האפשרות להקמת ממשלה משותפת. המבחן שיעמוד להכרעה: טובת המדינה או המפלגה.

גם הימין וגם השמאל השתנו (אך לא הודו)

הימין הפסיק להאמין ולשיר: "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן".

השמאל הפסיק לשיר את "האינטרנציונל" ולצעוד עם דגל אדום ב-1 במאי.

הימין הפסיק להאמין בחלום "ארץ ישראל השלמה".

השמאל הפסיק להאמין באפשרות למימוש חלום "שלום עכשיו". רוב התומכים הנאמנים והנבונים, גם בימין וגם בשמאל, התנתקו מהחשיבה הדוגמטית והנאיבית, לפיה כל מה שמוגדר "ימין" הוא כביכול תמיד אסון, כשלון וריקבון, ואילו כל מה שמוגדר "שמאל" הוא כביכול תמיד חזון, פתרון ונכון.

בין הימין לשמאל יש הרבה סיסמאות להשגת הקול והשלטון. ואולם בהמשך בהיותם בשלטון הם נאלצים להתכחש לרוב ההבטחות. זאת מאחר שהאחריות הממשלתית, שונה מהאחריות המפלגתית.

מנהיגים מצויים תמיד בסבך של הבטחות הכחשות והאשמות

מנהיגות של כל מפלגה אחראית, ריאלית, ולא פנאטית, רשאית ואף מחויבת לעתים לשנות עמדות, עקרונות ואמונות, לאור נסיבות משתנות, לטובת הישגים ופתרונות אפשריים הכרחיים.

אולם מחובתה של כל מפלגה להודות בפומבי בשינויים שעשתה, תוך הצגת נימוקים ונתונים, ולא באמצעות אליבי של האשמות נגד יריבותיה הפוליטיים שגם הן נטשו עקרונות, כדי להצדיק את עצמן.

מפלגות מימין ומשמאל הוכיחו כבר כי בצמוד למאבקים האידיאולוגיים ישנם עננים של חול וחול להשגת הקול למען השלטון, והתכחשות לכל, לאחר קבלת השלטון. זו האמת של הריאליה מול התיאוריה.

גם הליכוד וגם העבודה, יאלצו להתכחש להבטחות שנתנו במהלך מסע הבחירות, אם ינצחו וירכיבו את הממשלה הבאה. בבחירות ניתן להחליף שרי אוצר וממשלות, מיד בתום הבחירות. אולם שינויים כלכליים דורשים זמן רב למימושם. על כן תמיד תהיה אכזבה ממפלגות שהבטיחו "להיטיב עם העם" אם ורק יבחרו בהן.

אידיאולוגיות מנוגדות אינן מחסום למדיניות ריאלית

הלהט האידיאולוגי התיאורטי, כביכול, בין "מחנה השלום" של השמאל, לבין "המחנה הלאומי" של הימין, יהפוך ללא קושי ללהט קואליציוני לאחר הבחירות. אמנות ניסוח "קווי יסוד" גמישים, פותר את כל הבעיות של מצעים נוקשים ומנוגדים. תפיסות אידיאולוגיות מנוגדות אינן מכשול ליישום מדיניות הכרחית של ביצוע רפורמות בכל תחומי החיים.

קפיטליזם? סוציאליזם?

במקום לקיים ויכוחי סרק על קפיטליזם וסוציאליזם (סוציאל דמוקרטי) עדיף להסכים על נוסח האומר: עדיף קפיטליזם מתוקן והומאני, על פני סוציאליזם מיושן ווירטואלי. ראוי להינתק מחשיבה דוגמטית. ראוי להפסיק את העלייהום על כל בעלי ההון. כל משק מודרני הוא קפיטליסטי עם בעלי הון כמעסיקים. ראוי להפסיק לחלום לחזור למשק הסתדרותי שפשט את הרגל.

דרושה ממשלת אחדות והתפכחות

בכל חלקי הציבור יש רצון להתנתק מהמריבות המפלגתיות השגרתיות וההרסניות. כולם רוצים כתובת ואכסניה איתה יוכלו להזדהות ולפעול כדי להחזיר את המדינה למסלול ממלכתי אחראי של סולידריות ופטריוטיזם ציוני וחברתי, מול האיסלאם הקיצוני.

מטרה זו ניתנת להשגה באמצעות ממשלת אחדות לאומית בין שתי המפלגות הגדולות, הליכוד והעבודה. ממשלה זו תצטרך לנהל שיח לאומי מציאותי של התפכחות מאשליות. התפכחות מאשליה שניתן להגיע לפתרון הסכסוך עם הפלשתינים על בסיס שתי מדינות לשני עמים.

לטעות זה אנושי גם בדרג הצבאי וגם בדרג הפוליטי מדיני. ואולם לטעות ולא להודות ולהמשיך להשלות זה הרסני. הגיע הזמן לחזית משותפת של הליכוד והעבודה כדי לנפץ את העלילה שישראל תמיד "אשמה" בהעדר השלום. הגיע הזמן להפסיק את הויכוחים הפוליטיים העקרים שכביכול לכל מפלגה יש "תוכנית שלום". אין שום סיכוי להגיע בעתיד הקרוב לסיום הסכסוך. אפילו דניס רוס וציפי לבני הודו בפרסום בעיתון "ניו-יורק טיימס" שזו המציאות.

ממשלת ליכוד עבודה מענה לנבואה של חביב בורג

חביב בורגיבה, נשיא טוניסיה לשעבר, אמר בזמנו לחבריו בליגה הערבית: "הערבים לא צריכים להילחם נגד ישראל כדי להורסה מבחוץ, מאחר שהיהודים יהרסו את עצמם בעצמם במריבות פנימיות בתוכם".

במקום להמשיך את המריבות הפוליטיות בשאלה מי יצליח יותר לקדם את חזון "הצהרת בלפור" ישראלית לטובת הקמת מדינה פלשתינית, עדיף לקיים את הצו ההיסטורי של לקחי השואה והתקומה, לעולם לא עוד להאמין לאשליות. ממשלת האחדות צריכה למנוע המשך סכנת ההרס הפנימי, כפי שהזהיר חביב בורגיבה. ממשלת האחדות מסוגלת לקדם בעם אחדות פנימית, עוצמה צבאית ותבונה מדינית.

ממשלת האחדות יכולה להסכים על העקרונות הבאים:

מלחמה בטרור הפלשתיני והמוסלמי. התנגדות ללא פשרות בעניין "זכות השיבה". התנגדות לנסיגה לקווי 67. המשך פיתוח ובינוי בגושי ההתיישבות הגדולים. הסכמה ליוזמה מדינית חדשה על בסיס אזורי. שינויים בסולם העדיפויות במדיניות הכלכלית חברתית. התגייסות לקליטת עולים. מאבק באנטישמיות. מאבק בשחיתות.

הסכמה בנושאים אלה, משמיטה את בסיס המחלוקות המיותרות ומאפשרת הקמת ממשלת אחדות.

יש לנו עם חזק וארץ נהדרת הזקוקים לממשלת אחדות.