בשלח: כאיש אחד בלב אחד

בפרשתנו "בשלח" אנו פוגשים את המצרים, שלאחר שנים רבות של שיעבוד משחררים את עם ישראל לחופשי. אך כעבור זמן לא רב המצרים מבינים שהם טעו טעות קשה ומרה, הם יוצאים שוב לרדוף אחרי עם ישראל הנבוך במדבר. וכך מתארים זאת הפסוקים: "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם, כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה, וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ--עַל-פִּי, הַחִירֹת, לִפְנֵי, בַּעַל צְפֹן וּפַרְעֹה, הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-ה'".

רש"י מתעכב על כך שכתוב 'נוסע' ולא 'נוסעים' ומסיק מכך שהמצרים רדפו אחרי עם ישראל "בלב אחד כאיש אחד", בניגוד לעם ישראל עליהם נאמר: "כאיש אחד בלב אחד" [רש"י, שמות י"ט, ב'].

מלבד ההבדל הסמנטי המודגש בסדר המילים, מתחבאת מאחורי כל אחת מההגדרות משמעות עמוקה. 'לב אחד' משמעותו מטרה משותפת. לכן ביחס למצרים הלשון היא "בלב אחד כאיש אחד" - המטרה המשותפת הפכה אותם באופן זמני ל"איש אחד", אך אצל עם ישראל הסדר שונה בתכלית - "כאיש אחד בלב אחד" - באופן טבעי ומהותי הם איש אחד, יחידה אחת בלתי נפרדת, והמטרה המשותפת צמחה מתוך כך.

גם בין בני הזוג קיימים שני סוגי הקשר הללו. אפשר לבחור ב"קשר מצרי", בו המטרה המשותפת חיברה בינינו. זהו קשר מסוכן מאוד, שכן לאחר שנעמוד במשימה והמטרה תבוצע, או שחלילה קשיים ומכשולים רבים יעיבו ויטשטשו אותה, הרי שהפתרון המתבקש הוא פירוק החבילה. אך אם הקשר הוא "קשר ישראלי", קשר שנובע מעצם היותנו נשמה אחת שבסך-הכל התפצלה לגופים נפרדים, הרי ששום דבר בעולם לא יהווה מכשול, לכל בעיה יימצא פתרון, כי פשוט אי-אפשר אחרת.