אירופה השבויה

הנחה הרווחת היא כי אירופה נמצאת בעיצומה של מלחמת תרבויות. העולם האיסלאמי שהתדפק על חופי היבשת האירופית מאז המאה השמינית וניסה את כוחו, בהצלחה חלקית, גם במאות שלאחר מכן, בייחוד מאז עלייתה של האימפריה העות'מנית, שוב מאיים על היבשת, אך הפעם באמצעות הגירה והשתלטות תרבותית עוינת. יותר ויותר כנסיות סוגרות את שעריהן, בעוד שיותר ויותר מסגדים תופסים את מקומם. צעירים אירופיים ממירים את דתם לדת האיסלאם. אירופה חוזרת להיאבק במבקשים לכבוש את תרבותה.

אך לא זה המצב, שכן מלחמת התרבויות המיוחסת לאירופה אינה מתקיימת בעין. אירופה אינה נלחמת ואף אינה מכריזה על מלחמה. מבחינה זו אפילו לא קיימת "המלחמה המדומה" (The Phony War) כפי שכונתה הכרזת המלחמה של בריטניה וצרפת על גרמניה הנאצית בספטמבר 1939. מלחמת תרבויות מתקיימת כאשר שתי תרבויות בעלות פילוסופיות חיים וערכי מוסר או דת שונים מתנגשות האחת בשנייה. מלחמת היהודים בהלניזם הייתה כזו. פילוסופיית החיים ההלניסטית התנגשה חזיתית בתורת ישראל, ורק בתורת ישראל, ולא בתרבותם של עמים אחרים. הללו היו אדישים להתפשטותה של התרבות ההלניסטית, וכדברי ההיסטוריון יוסף קלוזנר "... מלכי בית סילוקוס לא פגעו בהתנגדות רצינית מצדה של שום אומה במדינות מלכותם, שהרי הדת הלאומית והתרבות הלאומית של מדינות אלו כבר הייתה מטושטשת במידה מרובה. רק אומה אחת הייתה במלכות הסילוקיים, שלא נטשטשה צורתן של דתה-תרבותה-האומה הישראלית". (י.קלוזנר, כשאומה נלחמת על חרותה, עמ' 44).



מדברים על אחווה שאינה קיימת

לא כן אירופה. יבשת זו שהמרחב הגאוגרפי שלה אינו מוגדר, והיא אינה מתאפיינת כישות תרבותית אונטולוגית המשותפת לכל לאומיה, אינה עומדת איתן מול נחשול האיסלאמיזם. חזיתה פרוצה באין לה סכר אידיאולוגי מול נחשול זה. מזה זמן רב היא השילה מעליה את זהותה הנוצרית, גם הקתולית וגם הפרוטסטנטית, ולא פיתחה זהות אידיאית ומוסרית במקומה. המהפכה הצרפתית הרסה ישן רע, אך לא הציעה במקומו אתגרים פוזיטיביים. השוויון, החרות והאחווה - ערכים אוניברסליים המקובלים כיום בעולם המערבי - אף הם, כדי שייצרו מציאות חברתית ופוליטית קונקרטית, עליהם להיות מעוגנים באיזשהו אתוס תרבותי לאומי, שכן בהעדרו נוצר סחף של אנרכיה וניוון תרבותי המנוצלים על-ידי תרבויות מתחרות.

הטראומה האוחזת באירופה בעקבות מלחמת העולם השנייה ופרץ הלאומנות שקדם לה, טשטשה במידה מרובה, כמו העמים סביבנו בימי קדם, את הייחודיות הלאומית לטובת איזו כלל-אירופיות בעלת זהות בלתי ברורה המתבוססת בקונפליקטים פנימיים. שוויון, חרות ואחווה הם מתנות יקרות שהעניקה לעולם תנועת הנאורות המודרנית, אך התנאי ליהנות מהן הוא קיומה של מסגרת התייחסות חברתית-לאומית עבור הפרט. צדק אריסטו בקובעו שהמשפחה היא גרעין חברתי הכרחי לקיומה של חברה בריאה. הוא גם צדק בקובעו שמסגרת מדינית, לא גדולה מדי ולא קטנה מדי, הכרחית לקיומה של חברה מוסרית. הליברליזם-אד-אבסורדום האירופי התנכר לחשיבותה של המשפחה, ואילו הטראומה של מלחמת העולם השנייה, כמו גם אילוצי המלחמה הקרה, הולידו יצור על-לאומי ענקי בדמות האיחוד האירופי שמטשטש את מסגרת ההתייחסות הלאומית.

המשפחה והלאום הם תנאים חשובים לקיומה של חברה בריאה; לא במובן הפאשיסטי, אלא במובן זה שחברה ערכית יכולה לשכון רק בתוך מערכת של אתוס מתמשך, וזה מתקיים רק בתוך מסגרת לאומית/מדינית מוגדרת. הנה, למשל, בלגיה היא המדינה האירופית שממנה יוצאים למזרח התיכון ג'יהאדיסטים במספר הגדול ביותר באופן יחסי לגודל אוכלוסייתה. תופעה זו נחקרת עתה במסגרת אקדמית על-ידי צעיר מוסלמי מקומי ממוצא פלשתיני, ולטענתו הצטרפות צעירים מוסלמים בלגיים למדינת הח'ליפות האיסלאמית היא ביטוי לכך שבלגיה אינה יכולה להיות להם למסגרת התייחסות לאומית ואף לא פוליטית, שהרי בלגיה "אף אינה מדינה", כלשונו, ואילו "המבנה הברור של התיאוקרטיה האיסלאמית הוא יותר אטרקטיבי למוסלמים הבלגים הצעירים".

ואילו פילוסופיית הפוסט-מודרניזם וערכי החרות והשוויון המזינים אלו את אלו יצרו חברה אגואיסטית שממילא אינה מאפשרת את קיומה של אחווה - הצלע השלישית בסיסמה של המהפכה הצרפתית. והנה גם מציאות חברתית זו אינה חדשה. די לקרוא את תיאוריו של פיודור דוסטוייבסקי ב"רשימות חורף על רשמי קיץ", ובייחוד תיאוריו מלונדון ופריז, כדי לעמוד על מצבה של החברה האירופית המערבית במאה ה-19 - חברה חולה, מוכת עבדות, זנות ושכרות. ובאשר לאחווה הוא כותב כי היא "מהווה את אבן הנגף הראשית של המערב" היות ש:

"האדם המערבי נואם על האחווה כעל כוח מניע אדיר של האנושות, ואינו מתאר לעצמו, שאין מאין להביא את האחווה, אם היא איננה קיימת במציאות. צריך ליצור אחווה ויהי מה, אך מתברר שאחווה אי-אפשר ליצור, כי היא נוצרת מעצמה, ניתנת, מצויה בטבע. אבל בטבע הצרפתי, והמערבי בכלל, לא התגלתה נוכחותה, אלא התגלה היסוד האישי, היסוד הבדלני...יסוד הסיפוק העצמי, יסוד ההגדרה העצמית באני העצמי (ההדגשה במקור-ש.פ.); שקילת אותו אני כנגד כל הטבע וכנגד כל שאר בני האדם כיסוד בעל זכויות מיוחדות משלו, שווה ערך לחלוטין לכל מה שקיים חוץ ממנו. ובכן, מהערכה עצמית שכזאת לא יכולה להיוולד אחווה" (פיודור דוסטוייבסקי, רשימות חורף על רשמי קיץ, תרגם מרוסית גרשון חזנוב, הוצאת כרמל ירושלים, תשנ"ו עמ' 87 - 88).



מסגדים במקום כנסיות

המערכת החיסונית של התרבות המערבית הולכת ונחלשת. היא נאכלת כבר שנים רבות על-ידי עצמה. בסוף מלחמת העולם הראשונה פרסם אוסוולד שפנגלר את ספרו המפורסם "שקיעת המערב", שבו הוא מציע תיאוריה פילוסופית-היסטורית המתארת את התרבויות ההיסטוריות כעולות וחולפות במחזוריות על-פי תבנית קבועה, כשם שמתחלפות עונות השנה. ניכר כי תרבות המערב היום, שהיא יותר ציוויליזציה מאשר תרבות, נמצאת בשלב החורפי שלה, וכשם שבחורף נחלשת המערכת החיסונית של גוף האדם, כך נחלשת המערכת החיסונית של הציוויליזציה. מתוך תהליך דיאלקטי קם ויצא עגל הפוסט-מודרניזם שרבים במערב סוגדים לו, תוך התעלמות מכך שהוא קם על יוצרו, בכך שהוא מחליש את המערכת החיסונית של גופו הוא. הגישה הרלטביסטית (יחסית) לערכי תרבות, זו הגורסת כי קריטריונים אוביקטיביים להערכת תרבות אינם אלא פיקציה, מכרסמת ביצר החיים של החברה המערבית.

ב-2002 יזם נשיא הנציבות האירופית דאז רומנו פרודי הקמתה של קבוצת אינטלקטואלים שתעסוק בשאלת הזהות התרבותית האירופית. יוזמה זו עלתה, לרגל התוכניות של האיחוד האירופי לקלוט מדינות חברות חדשות ממזרח אירופה ולכונן חוקה אירופית חדשה. הייתה אז תחושה שהגורמים שליוו את האינטגרציה האירופית עד אז, כגון צמיחה כלכלית או השאיפה לקיום השלום, כבר לא היו יעילים דיים להבטחת הרחבתה והעמקתה של אינטגרציה זו. מסמך הסיכום שפורסם כעבור שנתיים משקף את המבוכה באשר לזיהוי קיומה של תרבות אירופית. במשפטים נפתלים נטען בו כי כל ניסיון לנסח את תוכנם של "ערכים אירופיים" יעלה חרס. אומנם ניתן לזהות קיום של "מרחב של תרבות אירופית משותפת", אך אין הוא יכול להיות נתון להגדרה בתוך מסמך חוקתי, שהרי גבולותיו של מרחב זה פרוצים. זאת היות שקיומם של "תרבות אירופית" ושל המושג "אירופה", בכלל, אינם בגדר עובדה, אלא הם קיימים כ"תהליך הולך ומתהווה". מהי "תרבות אירופית"?, מהי "אירופה"? אלו הן שאלות שראוי להן לעלות מחדש במרוצת השנים, ואי-אפשר לענות עליהן תשובה מוחלטת, נקבע במסמך.

וכך,מול חוסר מוחלטות זו, מול רפיון ערכי ודתי, אין האיסלאם האירופי נדרש למלחמה. הוא זוכה מן ההפקר. בעיר אברדין שבסקוטלנד שוכנת לה כבוד הכנסייה האפיסקופלית על שם סט. ג'והן, ובשכנותה קיים מסגד. ריבוי האוכלוסייה המוסלמית בעיר גרם לכך שהמסגד קטן מהכיל את כל המבקשים להיכנס אליו, ורבים נאלצים להתפלל מחוצה לו. הנהגת הכנסייה העמידה את אולמות הכנסייה לרשות המתפללים המוסלמיים לחמש תפילות ביום. כה אמר רקטור הכנסייה: "לעולם לא תמצא דבר רע בתפילה. תפקידי הוא לעודד אנשים להתפלל. לא יכולתי לעמוד מנגד כשמתפללים מוסלמים רבים נאלצו להתפלל בחוץ בקור. אילו העלמתי עין מצערם של המתפללים המוסלמים, הייתי בוגד בעקרונות התנ"ך המלמדנו כיצד יש להתייחס לזולת". החלטתו של הרקטור נתמכה על-ידי גבוה ממנו בהייררכיה הכנסייתית, ההגמון של אברדין, שאמר: "מחווה זו בקנה מידה מקומי היא בעל חשיבות עולמית".

אחוות דתות הייתה יפה ומרגשת אילו אופיינה בהדדיות. אך לא רק שאין אף מסגד אחד בעולם שיאפשר לבני דת אחרת להתפלל בתוכו, אלא שבעוד ההגמון של אברדין גאה ברגשות החמלה שלו כלפי המוסלמים הנאלצים להתפלל בקור, הוא וכמוהו מעלימים עין ממאות מקרים של רדיפת נוצרים על-ידי מוסלמים כמעט בכל מדינות האיסלאם. הוא וכמוהו טחו עיניהם מראות את הסכנה האורבת להם ולדתם מהנגיסות שנוגסת בהם התנועה האיסלאמית העולמית.

בעיר לייז' שבבלגיה עומדות להתחיל עבודות לבניית "מגה-מסגד" על שטח של 11 אלף מ"ר עם צריח בגובה 18 מ' שיואר אוטומטית עם קריאת המואזין לתפילה. הפגנת תושבים שתוכננה נגד בניית המסגד נתקלה בהתנגדותו של ראש העיר (מטעם המפלגה הסוציאליסטית) באמתלה של "פגיעה בסדר הציבורי".

כנסיית "כפר נחום" Kapernaum בהמבורג שבגרמניה שנחשבה לאתר מורשת נוצרית המירה את דתה והפכה לשמש מסגד. דרומה משם, במינכן, דנים קברניטי העיר היכן להקים מתחם מוסלמי ענקי: "המרכז לאיסלאם באירופה-מינכן", על שטח של 6000 מ"ר ובעלות משוערת של 40 מיליון אירו, המיועד להיות "פלטפורמה אסטרטגית להפצת האיסלאם באירופה". גוף אזרחי בשם "חירות בווריה" Die Freiheit Bayren קרא להפגנת מחאה נגד הקמת מרכז זה, אך רק 120 מפגינים נענו לקריאה.

באתונה שביוון משמשים כיום 120 אתרים כמסגדים מאולתרים המשרתים כ-200 אלף מוסלמים, רובם מהגרים בלתי חוקיים ממדינות אסיאתיות. ממשלת יוון הקודמת בראשותו של אנתוניס סאמארס קיבלה החלטה להקציב 1.1 מיליון אירו להקמת "מסגד רשמי" באתונה שיוכל להכיל 500 מתפללים ועוד כמה מאות ברחבה גדולה צמודה. ממשלת טורקיה הציעה לממן את הקמת המסגד, אלא שהצעה זו נדחתה על-ידי הקהילה המוסלמית ביוון שעמדה על כך שהמימון יבוא מהאוצר היווני. ממשלת סאמארס, למרות פשיטת הרגל של ארצה, הסכימה לכך.

בסלוניקי קיים כבר 112 שנים "המסגד החדש" ששימש ב-90 השנה האחרונות כמוזאון. ביוזמת ראש העיר, פתח ה"מוזאון" את שעריו לתפילת מוסלמים מהעיר הסמוכה קומוטיני שבה מהווים המוסלמים 45 אחוז מהאוכלוסייה הכללית. שגריר טורקיה ביוון אמר בטקס הפתיחה כי זהו צעד חיובי בכיוון הנכון.

בדבלין שבאירלנד נתנו פרנסי העיר אור ירוק להקמת "מגה-מסגד" שייקרא "מרכז התרבות האיסלאמית" וישרת את אוכלוסייתה המוסלמית ההולכת ומתרבה של אירלנד. המסגד ייבנה בפרבר חדש הנמצא בצפונה של דבלין ויהווה תוספת למסגד אחר בחלקה הדרומי של העיר הממומן על-ידי נסיכות דובאי. נסיכות קטר מצידה אף היא אינה טומנת ידה בצלחת, ולאחרונה תרמה 800 מיליון אירו להקמת "מגה-מסגד" בעיר קורק - העיר בעלת האוכלוסייה המוסלמית השנייה בגודלה באירלנד.

על-פי פרסומים בעיתונות הגרמנית, הקציבה קטר 2.2 מיליון אירו להקמת מסגד ומדרסה (בית ספר ללימודי דת איסלאמיים) גם בלוקסמבורג שבה אוכלוסייה של 10,000 מוסלמים. בדוכסות אירופית קטנה זו פועלת גם קבוצה מוסלמית המכונה Le Juste Milieu "שביל הזהב". זו עוסקת בין השאר בגיוס כספים להקמת מוסדות איסלאמיים, חרף מחאות מצד קבוצות לא איסלאמיות שהביעו חשש מפני התפשטות האיסלאם גם בלוקסמבורג.



חילון לוח החופשות

ובחזרה לבלגיה, שהיא כאמור ביחס לגודל אוכלוסייתה יצואנית הג'יהדיסטים הגדולה ביותר מבין מדינות אירופה. בהגדרתה היא מדינה דו-לאומית הכוללת שתי קבוצות אתניות - הפלמים דוברי הולנדית והוולונים דוברי צרפתית. כל קבוצה נהנית מאוטונומיה טריטוריאלית וממוסדות שלטון משלה בתוך מבנה פדרטיבי. ב-2013 החליטו הפוליטיקאים הוולונים לנקוט צעד שנועד לטשטש את המרכיב הדתי-נוצרי בתרבות הציבורית השלטת, וזאת, להערכתי, על-מנת לגרוע מהדומיננטיות של הרכיב האתני/אירופי ולחזק את המרכיב המדיני/פוליטי של וולוניה, ובכך להפחית מתחושת הניכור של האוכלוסייה המוסלמית המקומית. במה דברים אמורים?

התקבלה החלטה רשמית להסיר מלוח החופשות השנתי את השמות הדתיים-מסורתיים של חופשות החגים הנוצריים ולקבוע תחתיהם כינויים חילוניים: חג "יום כל הקדושים" יצוין מעתה בלוח החופשות כ"חופשת הסתיו", חופשת חג המולד תיקרא "חופשת החורף", חופשת תקופת-הלנט, כששה שבועות הכנה לפני חג הפסחא, תיקרא "חופשת המרגוע" ואילו חופשת הפסחא תהפוך ל"חופשת האביב". הסיבה הרשמית לחילון שמות החגים היא "פישוט אדמיניסטרטיבי". אומנם כבר כמה שנים שמשתמשים בכינויים החילוניים הללו, אך רק לאחרונה הם קיבלו גושפנקא פורמלית מטעם השלטונות.

הרוח החיה מאחורי רפורמה זו הייתה שרת החינוך של חבל וולוניה מארי דומיניק סימונה הידועה כתומכת העניין הפלשתיני, ובעבר כאשר כיהנה כשרה לעניינים בינלאומיים, הזמינה אמנים פלשתינים להציג באומר וצליל את חייהם האומללים "נטולי המים והאדמה". מנהיג מפלגת האופוזיציה "התנועה הרפורמית" Mouvenment Reformateur פרנסואה ברטייה יצא נגד צעד זה בטיעון שנוסח התקנה החדשה פותח פתח להוספת חגים מוסלמיים בלוח החופשות הרשמי של בתי הספר.

חילון לוח-החופשות מצטרף למחווה אחרת שנועדה להעצים את המרכיב האזרחי על פני זה האתנו-נוצרי. במשך שנים רבות קושטה הכיכר המרכזית של בריסל בעץ אשוח מואר, 20 מ' גובהו, שהובא במיוחד מהארדנים לכבוד חג המולד. והנה, ב-2012 החליטה מועצת העיר להביא קץ על העץ, ולהציב במקומו מין מבנה המורכב מריבועים מוארים. מועצת העיר הסבירה כי השינוי הקוסמטי, כביכול, נועד לשוות לעיר מראה אוונגרדי. אך כמה פוליטיקאים מן האופוזיציה כמו גם אזרחים מן השורה הביעו דעה נחרצת שהשינוי הוא מחווה לאוכלוסייה המוסלמית של העיר.

כדי להוסיף חטא על פשע הוחלט גם להסב את שמו של "שוק כריסטמס" בעיר התחתית של בריסל ל"שעשועי חורף 2012". מה הפלא? מתוך 11 חברי מועצת העיר חמישה הם מוסלמים, או אנשי שמאל, או גם וגם.

מחוות אברדין שהוזכרה לעיל, כמו גם כל המחוות שנרשמו כאן, היא מטפורה להזמנת האיסלאם להיכנס אל תוך קודש הקדשים של התרבות המערבית - אל הכנסייה. אין כאן רק מקרה - לא נדיר באירופה - של הפיכתו למסגד של מבנה כנסייה ישן שאין צורך בו, שהרי הולכים ומתמעטים באי הכנסיות, אלא מדובר ביצירת כלאיים בין חזק לחלש, בין החותר בעוז להשליט את תרבותו לבין רפה הרצון, יפה הנפש הליברלי, שדתו הפוסט-מודרנית אוסרת עליו להגן על ערכים שאבותיו הליברלים נתנו להם חיים בתקופת הנאורות. בכלאיים כאלה לא תשרור הרמוניה זמן רב. החותר בעוז יביס את רפה הרצון.

לאחר ניצחונם של הרומאים על היהודים במרד הגדול, הם הוציאו סדרת מטבעות הנצחה עם הכיתוב JUDAEA CAPTA, "יהודה השבויה". במרבית המטבעות הופיעה גם דמותו של חייל רומאי חמוש היטב שסימל את עוצמתה של האימפריה הרומית. אם אי-פעם ינפיק האיסלאם הרדיקלי מטבעות EUROPA CAPTA, הרי שבמקום חייל חמוש, תופיע דמותו של החלילן מהמלין שלא נזקק לכלי נשק, אלא ידע לכשף יצורים חיים ולהובילם אל אובדנם בנועם חלילו בלבד.



אם אי-פעם ינפיק האיסלאם הרדיקלי מטבעות EUROPA CAPTA, הרי שבמקום חייל חמוש, כמו שהטביעו הרומאים אחרי נצחונם במרד הגדול, תופיע דמותו של החלילן מהמלין שלא נזקק לכלי נשק, אלא ידע לכשף יצורים חיים ולהובילם אל אובדנם בנועם חלילו בלבד