אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. נפלה בחלקי הזכות לבוא בשערי הבית המכובד הזה ולשאת את דברי ביום בו אנו מציינים את יום ירושלים. באופן אישי אפשר לומר שכמחצית מחיי הייתי תל אביבי, ומחצית - ירושלמי. בתפר שבין התקופות הללו ובין הערים הללו, שלעתים נדמה כקצוות מנוגדים של החברה הישראלית - התרחשה נקודת המפנה הראשונה בחיי.
אני גדלתי כבן יחיד בדירת שיכון בת 60 מטר ברמת אביב, רחוק למדי מהתדמית הנהנתנית ומנוכרת של השכונה. גם למצליחנות הרווחת סביבי לא ממש התאמתי. בגיל 17 נשרתי מבית הספר התיכון, וכאשר רבים מחברי פנו לעתודה טכנולוגית בסביבה שבה מצוינות הייתה שווה להיי-טק, התגייסתי לגרעין נח"ל, ונשלחתי לקיבוץ נאות סמדר שבערבה.
בקיבוץ הקסום הזה נחשפתי לתפישת חיים ולשיח שלא הכרתי. גיליתי לאלו הישגים ניתן להגיע, כשאיכות החיים מתבססת על יחסים בין אנשים ולא על רכוש או נכסים. גיליתי מודל חדש של מצוינות – מצוינות קהילתית. באותה תקופה בקיבוץ התאהבתי במדבר וגם בבת גרעין, שבעקבותיה הגעתי עם סיום שירותי הצבאי לירושלים.
לאורך השנים התגוררתי בגילה ובגבעה הצרפתית, בנחלאות, בקריית יובל ובעין כרם. ירושלים הפכה ברמה העמוקה והבסיסית ביותר שלי לחלק בלתי נפרד מהזהות.
יחד עם חברי לאוניברסיטה הקמנו את תנועת "רוח חדשה", והתחלנו לפעול יחד במטרה לקרב צעירים אל העיר, לפתח מסלולים של התמחות ומעורבות חברתית, לקדם יזמות, יצירתיות וחדשנות, ולהעצים את הרוח הקהילתית בירושלים.
באותה תקופה נשאלנו לא אחת אם במוקד העניין שלנו נמצאת ירושלים, והתשובה הקצת מפתיעה הייתה שלא. מוקד העניין שלנו היה ונותר החברה הישראלית, אבל בירושלים גילינו שאנחנו יכולים לקדם מהפכה חברתית וערכית שרצינו לחולל. גילינו, כמו רבים לפנינו, שכאשר נופל דבר בירושלים, הבשורה יוצאת למרחוק. אז הבנתי שבנקודת המפגש בין התל אביבי לירושלמי נמצאת מצוינות ישראלית אמיתית, זו שמשלבת בין האישי והקרייריסטי למשותף והחברתי. ההישגיות והפתיחות של תל אביב, יד ביד עם הערבות ההדדית והקהילתיות ושל ירושלים, המצוינות הזאת תתממש רק אם נדע כחברה לחזק ולהדגיש את הקו המחבר בין שני הקצוות הללו. רק אם עידו, סטודנט למדעי המחשב מאוניברסיטת תל אביב, יבקש ללמוד ולו מעט מהנתינה של יצחק, חסיד גור מאשדוד, שעוסק בגמילות חסדים ומתנדב בהצלה, ורק אם יצחק בתורו יהיה פתוח מספיק כדי לשאול מהיצירתיות, הסקרנות והעניין הגלובלי של עידו. הייתי רוצה שמפלגות חילוניות בבית הזה ידעו לראות גם את צרכיו של יצחק, שהוא אזרח משלם מיסים, המחפש את מקומו במעגל העבודה, ובסופו של יום פשוט רוצה כמו כולנו, להתפרנס בכבוד ולדאוג לילדיו.
אבל גם הייתי רוצה שעמיתי מ
ש"ס ו
יהדות התורה יבינו איך נראים החיים בארץ, גם מנקודת מבטו של עידו, שאחרי שלוש שנים לפחות בשירות קרבי בצה"ל שוכר דירה בעיר ומתחיל ללמוד באוניברסיטה, ההורים שלו עוזרים לאחותו הגדולה לקנות דירה, הוא לא רוצה להכביד עליהם, אז כדי לשלם את שכר הלימוד הוא עובד בכל לילה, ומגיע תשוש לכיתה.
יצירת החיבור בין חלקי העם השונים ומינוף היתרונות והאיכויות שלנו כחברה, זה בעיני המפתח להגשמת החלום הישראלי.
אני מאמין שכאן, בבית הנכבד הזה, חובה עלינו למצות את המאחד ולכבד את המייחד. כי אם יש דבר אחד שהחודשים האחרונים חשפו בפנינו, הוא הקרע המתרחב בין חלקים שונים בחברה.
זה לא דיון טכני על שבטים בארץ הזאת, אלא דיון עקרוני על חברה אחת שכולם צריכים להרגיש בה בבית – יהודי וערבי, תל אביבי וירושלמי, בן אופקים ומעלות, כולם צריכים לדעת ולהאמין שאנחנו כאן עובדים בשבילם, מלבנים את המחלוקות, בונים גשרים, בתוך הכנסת ובינה לבין החברה בישראל כולה. כי אם נמשיך להתבצר איש-איש בעמדותיו, בלי שום הבנה, סולידריות וגם נדיבות אחד כלפי השני, נישאר במשחק סכום אפס בו כולנו נפסיד.
מכובדי, ברשותכם, אני רוצה להביא דברים בשם אומרם. כך כתב אחד מאוהבי ירושלים הגדולים, משורר מופלא שקרוב ללבי באופן מיוחד,
יהודה עמיחי, זכרו לברכה: פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד. את שני הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצה של תיירים סביב המדריך ושימשתי להם נקודת ציון. אתם רואים את האיש הזה, עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו. אבל הוא זז, הוא זז. אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב, אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פירות וירקות לביתו.
במשך שמונה-עשרה השנים האחרונות, כשעמדתי על ההזדמנות הגדולה שניתן לממש בירושלים, על הרצון ועל היכולת שלי להשפיע על המציאות סביבי, התחייבתי בפני עצמי וזולתי להתבונן לא רק במה שהיה, אלא בעיקר במה שיכול להיות, במה שאפשר וצריך לשנות. לראות לא רק את הקודש – אלא גם את החול; לא רק את הסמל, אלא גם את האדם; את מגרש המשחקים ואת בניין הדירות הישן לצד המבנה ההיסטורי והאנדרטה הסמוכה.
התפישה הזו מנחה אותי כבר שנים ארוכות, בהתמחות במערכת העירונית, בעשייתי לחיזוק השירות הציבורי ובפעילות לקידום שוויון אזרחי במדינת ישראל. זו הצידה היקרה ביותר שאני נושא עמי, גם בדרכי החדשה כחבר כנסת.
לשמחתי זכיתי להיות חבר ויושב-ראש סיעה במפלגה שמסתכלת על כל אזרח ואזרחית בישראל בגובה העיניים, מפלגה שכל אחד מחבריה רואה עצמו כמשרת ציבור, יותר מאשר נבחר ציבור, מפלגה שהולכת להוביל בכנסת הקרובה את המאבק לצמצום פערים, למלחמה בעוני, מפלגה שחרתה על דגלה קידום שוויון הזדמנויות בחינוך, בדיור ובתעסוקה, מאבק בריכוזיות ויצירת תחרותיות במגזר העסקי.
אני רוצה לומר משהו לחברי באופוזיציה ולשותפי בקואליציה: יש הרבה מאוד יעדים שכולנו רוצים להשיג, הרבה מטרות ונושאים שכולנו מסכימים עליהם. אך בהתעורר מחלוקת, אני מתחייב בפניכם: סיעת כולנו, בהנהגתו של השר
משה כחלון, שאני גאה להיות שותפו לדרך, תעמוד כחומה בצורה בפני פגיעה בחופש הביטוי ובזכויות מיעוטים, לא משנה מי יהיה הנפגע ומאיזה כיוון תבוא הפגיעה. לא ניתן לערער את מעמדו של בית המשפט ולא נאפשר פגיעה בחופש העיתונות. לא ניתן לפגוע במקומן של כל קבוצות האוכלוסייה בשיח הישראלי ובשותפות בחלום הישראלי.
אם ברצוננו לקיים קואליציה חזקה לאורך ימים, כפי שאני מקווה שכך יהיה, אל לנו ללכת למחוזות הקיצון, ההדרה, הפגיעה בזכויות ובעקרונות היסוד של הדמוקרטיה הישראלית.
אדוני היושב-ראש, חברי למשכן, עם הגעתי לבית הזה שאלתי את עצמי: איך אוכל להצטיין כחבר כנסת? מה עושה חבר כנסת למוצלח? איך אדע, בבוא העת, שמילאתי את תפקידי על הצד הטוב ביותר?
היום אני מרגיש או חושב שאוכל לנסח את זאת במילים פשוטות: אדע שהצלחתי אם עשייתי תשכנע את אזרחי ישראל כולם – דתיים, חילונים, ערבים ויהודים, האזרחים שהעניקו לנו את קולם ואלה שהצביעו לאחרים – שמפלגתי ואני ראינו אותם, שהיינו קשובים למצוקות שלהם וראויים לאמונם. אם אצליח לתרום למעמדו של הבית המכובד הזה בעיני הציבור; אם אוכיח בעבודתי שחברי לכנסת ואני עושים מדי יום את דרכנו לירושלים כדי לכונן כאן חברה שוויונית, חזקה וצודקת, אז ורק אז, אדע שעמדתי בשליחותי בהצלחה. תודה רבה לכולכם.