לחרות על דגלנו את הפריפריה

אדוני יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, במאי 2010, לפני כחמש שנים, נכנסתי לתפקידי כראש עיריית ערד. אכן, צירוף מקרים מיוחד, אשר יכול להעיד כי כולנו חיים במדינה שבה האפשרויות הן בלתי מוגבלות, ומי שמעז - מצליח.

הדרך לא הייתה קלה; עליתי לארץ בשנת 1991 עם בעלי, שני ילדים קטנים, שתי מזוודות ועשרה דולר בכיס. מהר מאוד הבנתי שאת הקריירה שלי כפסיכולוגית אצטרך להניח בצד כדי לדאוג בכל מחיר לקיומה היומיומי של משפחתי.

העבודה הראשונה שמצאתי הייתה כחדרנית בבית-מלון בים המלח. מאוחר יותר עבדתי כמזכירה בחברת בנייה, אשר בה הייתי אחראית, בין השאר, להפקדות בבנק, וכשהגעתי בפעם הראשונה לבנק, אמרתי בלבי: כאן אני רוצה לעבוד.

שאלתי בנימוס איפה המשרד של מנהלת הסניף, ובעברית של עולה חדשה הצגתי את עצמי. באותו שבוע כבר התחלתי לעבוד כפקידת שירות בבנק. בזמן העבודה המשכתי ללימודי כלכלה ולקריירה של 16 שנים, שבהן התחלתי כטלרית וסיימתי כמנהלת מחלקת קמעונאות בבנק לאומי.

מתוקף תפקידי הייתי צריכה לאשר או לדחות חריגות אשראי לאנשים מהעיר - בעלי משפחות, אבות, אימהות, קשישים, אנשים שעבדו ועובדים קשה. לא פעם הגיעו אלי בתחנונים לאשר להם משיכה של 100 שקלים נוספים כדי שיוכלו לקנות מצרכים לסוף השבוע. אני זוכרת את הבושה בעיניים שלהם. את המצוקה והתסכול.

שמי טלי פלוסקוב - ראש עיריית ערד עד לפני כחודשיים. העיר ערד, למי שטרם הספיק להכיר מקרוב, היא עיר שנחבאת אל המדבר. עיר שעקרון הקמתה היה כי התושבים שיגיעו אליה יבססו כאן את ביתם מרצון - ואמונה - לתרום לחזון הציוני. כמו כל ראש עיר חדש בעל מוטיבציה גבוהה נכנסתי לתפקיד מתוך אמונה כי אפשר יהיה לעשות את הדבר הגדול הבא בתחומים המרכזיים הנוגעים בעיר ובתושביה. ולשמחתי, היו לנו לא מעט הצלחות משותפות בהתפתחותה של ערד - בתחום החינוך, בשיפור התשתיות, התחבורה, הבריאות והרווחה. כל אלו למען מטרה אחת: להביא לנגב, ולערד בפרט, משפחות צעירות אשר יחליטו לבנות כאן את עתידן. חשוב להבין כי אין דברי אלו נאמרים כדי להתפאר, אלא כדי להדגיש בפניכם עניין מהותי, שחייב להיות משימה לאומית, והוא התעסוקה בפריפריה. כל השירותים שציינתי חשובים וחיוניים מאין כמותם, אך ללא תעסוקה נאותה ומגוונת השינוי לא יגיע. לצערי, טרם השכלנו להבין שכדי לעודד השקעה באזורים אלו עלינו לבנות סל העדפות ייחודי, כזה שיגרום ליזם להבין שמעבר לנגב הוא לא רק מעשה ציוני אלא גם השקעה טובה ומשתלמת.

אני מתחייבת לפעול יחד עם שר הכלכלה, שאני שמחה מאוד על כך שהוא גם השר לפיתוח הנגב והגליל, כדי להביא את התעסוקה לאזורים האלו. אני מאוד שמחה על התפתחותה של באר-שבע, אבל חשוב מאוד להבין שהנגב הוא לא רק באר-שבע; ישנם עוד 430,000 אזרחים שמחובתנו לדאוג גם להם.

חברות וחברי הכנסת, אתגרים גדולים ורבים ניצבים מולנו. בכל תפקידיי הקודמים - החל מהמלון בים-המלח, המשך בבנק והקדנציות שבהן כיהנתי כראש העיר ערד - ליווה אותי נושא אחד בכל תפקיד ותפקיד: ההתמודדות של אלה אשר עובדים קשה על-מנת לפרנס את משפחתם. לא מעט משפחות עובדות בישראל מתקשות לסיים את החודש; משפחות אשר כל חודש, בקבלת החיובים השונים, מסתכלות על חשבון הבנק בחרדה. אחת הסיבות העיקריות לכך הינה בריונות תאגידית. מפלגת כולנו חרתה על דגלה את הגישור על הפערים החברתיים במדינת ישראל, ואני כחברת כנסת אפעל בכל הכוח למען המשפחות האלו. עלינו להגן על הצרכן הישראלי ולדאוג להחלת מחירים שפויים תוך כדי יצירת תחרות בריאה וסחר הוגן שבו הצרכן מוגן ואינו שבוי בחוזים בלתי הוגנים מול החברות.

לחבריי ראשי הערים והרשויות המקומיות, יודעת אני כי אתם אלו אשר מתמודדים יום-יום, שעה-שעה, בצורה ישירה עם הציבור בישראל בשלל התחומים: בחינוך, בבריאות, ברווחה, בתרבות, בתחבורה ובנושאים רבים אחרים. כמי שהייתה שם, יודעת אני שבתחומים המרכזיים יש תלות אבסולוטית בשלטון המרכזי. פעמים רבות המציאות בשטח מעמידה את ראשי הערים בפריפריה בפני מצבים בלתי אפשריים, שבהם יש להם אחריות אך אין להם סמכות.

אספר לכם סיפור קצר. משרד ממשלתי הודיע לי בהפתעה על מתן מענק לפרויקט גדול של שיפוץ מבנים. יפה, לא? רק שישנו תנאי קטנטן: הרשות המקומית צריכה לתת מצ'ינג - מימון תואם - כך שכדי לקבל את המענק המיוחל על העירייה להוסיף שקל עבור כל שקל שניתן מהמשרד. עבור עירייה קטנה שנמצאת בהישרדות, הוצאת מיליון שקלים שאין לה כדי לקבל מיליון נוסף כמוה כלעג לרש.

כך היה גם בחוק להנגשת מבני ציבור - חוק חשוב ביותר, בכך אין ספק. לצורך המטרה החשובה נקבע לוח זמנים לביצוע ואף קנסות כבדים לרשות שלא תעמוד בהם. אבל רגע, מי אמור לשאת בהוצאות של עשרות מיליוני שקלים, ועל חשבון מי - החינוך? הקשישים? שיטת תקצוב כזו מחזקת את החזקים, ודווקא הרשויות שזקוקות במיוחד לסיוע המיוחל נשארות הרחק מאחור. המענק בסופו של דבר יגיע לרשויות החזקות, אלו שיש להן את היכולת לפתוח את הכיס. בכל ביקור אח"מים שהגיעו לערד, כולל ביקור מבקר המדינה, העליתי את נושא המצ'ינג ופניתי לכל אחד מהם בבקשה לשנות את השיטה.

הגיע הזמן שנבין כולנו שראשי הערים העומדים בחזית השירות הציבורי הם אנשי המפתח שבידם לבצע את מדיניות המשרדים הממשלתיים. אני כאן, ראשי הערים והרשויות, כדי לדאוג שתקבלו את הכלים הדרושים לניהול הערים; כדי לדאוג שלא יפגעו במענקי האיזון; כדי להביא לשינוי בשיטת התקצוב על-ידי שיעור ההשתתפות הדיפרנציאלי של הרשויות המקומיות בתקציבי הרווחה והחינוך; על-מנת לצמצם את הפערים המובילים בין ערי המרכז והפריפריה.

חברותיי וחבריי חברי הכנסת, היום, כחברה בבית המחוקקים, אני רואה את עצמי כנציגה של עשרות יישובים ומאות אלפי תושבים ששלחו אותנו לכאן. אני גאה להיות חלק ממפלגה שחקקה על לוח לבה את הצורך הדחוף כל כך בהפחתת יוקר המחיה, בפתרון משבר הדיור ובחיזוק מעמד הביניים. כשאני מסתכלת על ראש הסיעה שלי משה כחלון ועל חבריי לסיעה, נדמה כאילו במשך שנים יד נעלמה הכינה את כולנו ליום שבו נהפוך לקבוצה שסדר-היום החברתי הוא נר לרגליה. מכאן, מבית המחוקקים הזה, מוטלת על כתפינו האחריות לזכור שאותם אזרחים הם לא ססמה שחוקה אלא ערך עליון בסדר העדיפויות הלאומי. עלינו להיות אוזן קשבת לאלו שתולים בנו את תקוותם כדי ליצור מקום עם צדק ושוויון אזרחי, המבקשים שנפעל למען חברה המספקת שכם וכתף לחלשים בה, שמייחלים למקום המשמש במה פתוחה ומכבדת לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין. עלינו להחזיר להם את התחושה שרבים מהם איבדו, התחושה כי הם חלק ממדינת ישראל.

לכל יושבי הבית הזה אני רוצה לומר כי כדי להמשיך את חזונו של בן-גוריון עלינו לחרות על דגלנו את הפריפריה על מעלותיה וחסרונותיה, ואני מקווה שחזונו של דוד בן-גוריון יהיה נר לרגליה של הממשלה שקמה זה עתה.

לסיום, רוצה אני לקרוא לכם משירו של יהודה עמיחי: "אף מגדל דבורים / לא ישים כאן / את כוורותיו. // אבל בני-אדם / לפעמים עושים דבש מן השממה / והוא מתוק מכול".

אני יכולה להעיד באופן אישי כי טעמם של דבש והצלחה מן המדבר הם אכן מתוקים מכל, ואני מאחלת לכולכם לטעום את טעמם. היו כולכם מאושרים בדרככם ובסיעתכם, שנראה ברכה ונישא פרי בעבודתנו הפרלמנטרית. תודה רבה.