|   15:07:40
דלג
  אליקים רובינשטיין  
שופט בית המשפט העליון
בלוג/אתר רשימות מעקב
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
כתיבת המומחים
אפל ווטש: מהפכת הטכנולוגיה על פרק כף ידך
קבוצת ירדן
כיצד להכין בבית שייקים מיין

הוו מתונים בדין

הרצאה של המשנה לנשיאת בית המשפט העליון משפט באבות ואבות במשפט - על היבטים משפטיים במסכת אבות ועל אבות במשפט הישראלי - ב"בית אביחי" בירושלים, [ח' באייר תשע"ז, 4.5.2017]
16/05/2017  |   אליקים רובינשטיין   |   נאומים   |   תגובות
אליקים רובינשטיין [צילום: יונתן זינדל, פלאש 90]

חורבן בית שני
לתפארת מדינת ישראל, בחרתי לפתוח במסכת אבות בדברי התנא רבי חנינא סגן הכהנים, סגן לכהנים גדולים שראה את חורבן בית שני בשל שנאת חנם, אשר עודנה משתוללת גם כיום וגם בקרבנו.

   רשימות קודמות
  נפרד מעימנו זקוף
  נגיעה בעצבים חשופים
  מעצר מינהלי בלית ברירה
  התפקיד ה-12 שלי בשירות הציבורי
  בגובה העיניים

לנשמת בתנו שרי רובינשטיין-מנדל ע"ה

אפתח בכבוד האכסניה. יפה עשה "בית אביחי" ויישר כוחם של העוסקים בעריכת הסדרה המוקדשת למסכת אבות, המצפן המוסרי המיוחד של המשפט העברי ודברי חכמינו, חכמה שעם כל עתיקותה היא אקטואלית ורלוונטית עתה כאז. כאלפיים שנה חלפו מאז נאמרו הדברים שבה, והשתנו דברים רבים בעולמנו, אולי בראש וראשונה - בדורותינו - הטכנולוגיה שהביאה עמה תמורות ללא הכר, לרבות היכולות המדהימות של תקשורת, רבת חיוב אך גם רבת היפוכו של חיוב; דברים שבעבר נדרש זמן רב להפצתם, עוברים עתה כהרף עין מקצה העולם ועד קצהו, לרבות לשון הרע בשטף אדיר. מה שלא השתנה הוא האדם, יצר לב האדם. האדם במקרא ובימי המשנה הוא אותו אדם גם כיום - אנו עצמנו, על כלל רגשותינו, יצרינו, מידותינו והתנהגותנו, בימי קדם ובימינו. התובנות שבפרקי אבות יפה כוחן יום יום, שעה שעה. הן "זריקת חיסון" להתנהגות מוסרית. פרקי מסכת אבות אומנם מתייחדים מכלל המשנה בכך שאינם כוללים הלכות "רגילות" אלא ציווים מוסריים. אך לדידי כעוסק במשפט ירדו המשפט והמוסר כרוכים לעולם, והגם שיש המבקשים להפריד בין משפט למוסר, במיוחד מטעמים יישומיים, הנה על דרך הכלל והעיקרון אין חלקי עמהם. מטרתו של המשפט, בודאי בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית - אף כי הייתי רוצה להאמין באוניברסליות הרעיון - היא עשיית צדק ככל הניתן, והדבר אינו קל; ראו בין השאר משה זילברג, כך דרכו של תלמוד (מהדורה 2, תשכ"ד), 66 ואילך. פרשנות החוק לשם עשיית צדק פירושה נקיטת אמת מידה מוסרית, ובכל מקרה למצער מאמץ להשתדלות לכך, ומכאן תרומתה של מסכת אבות, שפירושים רבים לה, איש כמתנת ידו וככשרונו. לא כולם ידועים; אפנה, למשל, לפירוש מגן אלוהים לרבי יצחק אבוהב, מחכמי ספרד בתקופת הגירוש במאה הט"ו (מהדורת פרופ' י"ש שפיגל, תשס"ז); ולפירוש "רוח חיים" לרבי חיים מוולוז'ין, מיסד ישיבת וולוז'ין בליטא במאה הי"ט; ויש גם מי שאסף את מימרות התלמוד הבבלי הירושלמי על מסכת אבות (הרב נח חיים מקאברין, תרכ"א (מהדורת תשט"ו)). אולי אחרונים חביבים (בינתיים), פרופ' אביגדור שנאן, פרקי אבות, פירוש ישראלי חדש (תשס"ט), ומשנת ארץ ישראל בפירוש ספראי.

מה מקור השם אבות? ישנן דעות שונות; כדברי הפרשן רבי פנחס קהתי, יש שיראו את השם כמוסב על החכמים הגדולים הקרויים "אבות העולם" רש"י, ברוח זו, מדבר ב"אבות ראשונים" שקיבלו את התורה בשלשלת מסירה ומסורת. יש גם פירושים, שנראה בהמשך, המייחסים את הדברים לאברהם, יצחק ויעקב, שלושת האבות.

התלמוד הבבלי (בבא קמא, ל', ע"א) מביא מפי אמוראי בבל עצות לאדם המבקש להיות חסיד: "אמר רב יהודה, האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין; רבא אמר, מילי דאבות, ואמרי לה מילי דברכות (רב יהודה אמר, המבקש להיות חסיד יקיים דברי נזיקין, רבא אמר, דברי (מסכת) אבות, ויש אומרים דברי (מסכת) ברכות)". המהרש"א (רבי שלמה אידלס, המאה הט"ז) מלמדנו "ייראה כי חסיד נאמר על מי שעושה מעשיו על צד היותר טוב... (בהמשך לדברי רבי פנחס בן יאיר במסכת עבודה זרה כ', ע"ב במדרג המידות הטובות "חסידות מביאה לידי רוח הקודש" - א"ר), ולפי שיש לאדם במעשיו הטובים שלושה חלקים, דהיינו טוב לשמים, וטוב לבריות וטוב לעצמו...", הנה כל אלה מוצאים ביטוים במחלוקת האמוראים הללו. רב יהודה נדרש לנזיקין, "שאז יכול לתקן מעשיו שיהיה טוב לבריות" ורבא - לאבות, "דאז יתקן מעשיו שיהיה טוב לעצמו במידות", ויש אומרים - ברכות "דאז יתקן שיהיה טוב לשמים". אומר החפץ חיים (ליקוטי אמרים, פרק ט'), כי בעוד שבשנותיו של רב יהודה הטעימו את הצורך שלא להזיק לזולת, בכל דרך שהיא, הדגיש רבא את ענייני אבות - הצורך להתבונן "בדרכי אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, אברהם אבינו היה יסוד למידת החסד... יצחק אבינו היה יסוד העבודה (עבודת המקדש)... יעקב אבינו היה יסוד התורה..."; והמפנה למסכת ברכות מעצים את התודה והברכה לקדוש ברוך הוא על הכל. אגב, דברי רבי פנחס בן יאיר שהוזכרו מעלה הם היסוד המבני לספר המוסר מסילת ישרים לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו, איטליה-הולנד-ארץ ישראל, המאה הי"ח) לטעמי נכרכת בחסידות גם מידת "נושא בעול עם חברו" (אבות ו', ו') שמדגיש אותה עד מאוד רבי ירוחם לוואויץ, המשגיח (מורה המוסר) בישיבת מיר בפולין בין שתי מלחמות העולם. הפרשן ר' מנחם המאירי (פרובאנס, המאות הי"ג והי"ד) כותב על מסכת אבות, "שכלל ענייניה בה בעניין שלמות המידות ושלמות המעלות". כותב הרב ד"ר יונתן זקס ("לא רק ההלכה" קרוב אליך 172, תשע"ז) בדברו בצמיחה מוסרית "ההלכה היא תנאי הכרחי אך בלתי מספיק לחיים ערכיים. לכן כוללת המשנה גם את מסכת אבות, ולכן כלל הרמב"ם במשנה תורה שלו את הלכות דעות".

קראתי לשיחה זו "משפט באבות ואבות במשפט". בחודש הבא בסייעתא דשמיא פורש אני מבית המשפט העליון במצוות תעודת הזהות, בגיל שבעים, גיל שיבה כלשון מסכת אבות (ה', כ"א). במסכת אבות יש הנחיות רבות המופנות אל השופט-הדיין; יש גם אמירות שהמסר המעין-משפטי שזור בהן. בחרתי כמה מאלה. זהו משפט באבות.

אבל יש גם אבות במשפט. בית המשפט העליון - ויסולח לי שמקוצר היריעה איני נדרש לבתי משפט אחרים - מביא לא אחת מתוך מסכת אבות ברצותו להדגיש נקודה פלונית בפסיקתו. יש עשרות רבות כאלה, ואביא אחדות מהן.

דברים שאומר מוקדשים לזכר בתנו שרי רובינשטיין-מנדל ע"ה, לוחמת צדק לזכויות אדם, ובהם מוחלשים בכלל ולאחרונה פליטים בפרט, במסגרת עבודתה מטעם משרד החוץ. שרי נקטפה בדמי ימיה ביום כ"ד בתשרי השנה לאחר מאבק במחלה ארורה. הפסוק "צדק צדק תרדֹף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלוהיך נֹתן לָך" (דברים ט"ז, כ') מכוון לכולנו, דווקא בהיותנו מדינה יהודית ונוכח ההיסטוריה היהודית, ומשתלב עם רוחם של פרקי אבות כמורי דרך ביחסו של האדם לזולת. היחס לפליטים, מעין גרים-תושבים, כרוך בכך. שרי סימלה ערך זה של צדק ללא הרף, ללא פשרות.

הוה מתפלל בשלומה של מלכות

אנו מצויים סמוך לאחר חג עצמאותה ה-69 של מדינת ישראל, בראשית שנתה השבעים, "שנת השֹיבה", ונאחל לה מעומק הלב היהודי והציוני "עוד ינובון בשֹיבה דשנים ורעננים יהיו" (תהלים צ"ב, ט"ו). לתפארת מדינת ישראל, בחרתי לפתוח במסכת אבות בדברי התנא רבי חנינא סגן הכהנים, סגן לכהנים גדולים שראה את חורבן בית שני בשל שנאת חנם, אשר עודנה משתוללת גם כיום וגם בקרבנו, וכה אמר "הוה מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג', ב'). הפרשן רבי עובדיה מברטנורא (מן המאה הט"ו) אומר, כי תפילה זו, שיכולת אולי לסבור כי היא חלה על מלכות יהודית, חלה גם על מלכות של אומות העולם, והפרשן רבי יום טוב הלר בעל תוספות יום טוב (מן המאה הי"ז) מסביר כי "הוא המלך עם שריו ויועציו המנהיגים מלכות ועושים משפט בארץ"; על משימות המלכות נאמר במסכת שבת (י"א, ע"א) "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, אם יהיו כל הימים דיו ואגמים קולמוסים ושמים יריעות וכל בני אדם לבלרין, אין מספיקים לכתוב חללה של רשות"; וכדברי רש"י המבאר "חללה של רשות" מהו, "עומק לבם, שהוא (המלך) צריך להיות לו לב לכמה מדינות, למס הקצוב ולכמה מלחמות, הכל ביום אחד". חכמים (עבודה זרה ד', א') הסבירו את הביטוי "חיים בלעו" בדברי רבי חנינא סגן הכהנים כך: "מה דגים שבים, כל הגדול מחברו בולע את חברו, אף בני אדם, אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחברו בולע את חברו". החכמים והפרשנים הללו לדורותיהם חיו בתקופות שונות של תמורות וצרות, והבינו את הצורך במסגרת חוק, שאם לא כן כל דאלים גבר.

בעיניי שלומה של מלכות הוא הוא שלטון החוק (בג"ץ 1547/07), ובבית המשפט העליון שלנו נעשה שימוש בביטוי זה לא אחת ולא שתיים; למשל - בהתייחסות לחובת ההגינות של הרשות הציבורית כ"יסוד מוסד" (בג"ץ 4284/08, קלפנר נ' חברת דואר ישראל, פרשת פיטורים פוליטיים), לחובת גילוי בניירות ערך (ע"א 3823/13 ועע"מ 7313/14), לבניה בלתי חוקית (עע"מ 3192/14), למשפט פלילי - בקשר לאינטרס הציבורי בהעמדה לדין (ע"פ 2144/08) "כדי שלא יהא עולם הפקר ולא יהא הזולת למרמס ודמו יישפך" (ע"פ 6392/13), ולצורך למלא החלטות שיפוטיות (בש"פ 9113/12), וגם "כדי שחישוקי המסגרת הממלכתית לא יתרופפו" (בג"ץ 1213/10, וראו גם בש"פ 1145/06). אימרת חכמים זו הוזכרה בפסיקה גם ביחס לחרות הביטוי, שהמחוקק - חרף חשיבותה העצומה - הגביל, באותם הקשרים שימנעו הפקרות של ג'ונגל (דנ"פ 7383/08 וכן רע"א 1104/07 ועל"ע 736/04), וגם בקשר לעבירת ההפקרה על-ידי פוגע בדרכים, המנוגדת ל"דרישת כל נורמה אנושית מקובלת" (ע"פ 5890/10). ובסופו של דבר, נאמר כי מסגרת הציות לחוק היא הכרח כדי למנוע אנרכיה (בג"ץ 1398/04) . הנה לנגד עינינו מגוון נושאים שהצד השוה בהם בהיר, והוא הכורח - שגם המחוקק עצמו כבול בו - לקיים מסגרת של שלטון משפט וחוק, גם אם ככל יצירת אנוש אינה מושלמת וראויה לא אחת לביקורת. לכן מובאת שוב ושוב על-ידי בית המשפט מימרת חז"ל זו כדי להזכיר עניין בסיסי זה.

כעם שגלה מארצו ונמנעה ממנו עצמאות ממלכתית כאלפיים שנה, עלינו לראות את מדינת ישראל והיכולת לשלוט בחיינו כפיקדון יקר של ההשגחה העליונה וההיסטוריה היהודית, ולשמור עליו מכל משמר, בהגינות בתוכנו בחברה היהודית וכלפי המיעוט בתוכנו, כי מיעוט היינו בגלות וידענו את טעם המוחלש. לכן מדינת ישראל, כדי שתהא ראויה לשמה ולשלומה של מלכות, צריכה לקיים שלטון משפט הוגן. ועוד, המסגרת הזאת, של מדינת חוק, היא גם תשובה לפוסט-מודרניזם, להפקר הנרטיבי, הכופר ב"אמת אמיתית" והדוגל בנרטיב שמאחוריו סובייקטיביות, לא רגשית-לגיטימית בלבד אלא גם עובדתית - "עובדות אלטרנטיביות", תרבות "מה שבא לי" וייחרב הכל ויירמס הזולת. מסגרת החוק היא מענה, אולי לא מושלם, לכך. לכן נתפלל בשלומה של מלכות.

משפט באבות

ועתה נשוב ל"משפט באבות". אכן, יש הרואים את מסכת אבות כמופנית בראש ראשונה אל השופט- הדיין, בהיותה משובצת בסדר נזיקין בו נכללת גם מסכת סנהדרין, שעיקרה דרכי הדיינים. הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה, שכתב בגיל צעיר מאוד, אומר ברוח זו, כי למידות טובות זקוקים בראש וראשונה הדיינים, שכן ה"אדם מן הישוב" שאינו בעל מוסר לא יזיק לכל ההמון - ואפשר אולי להרהר אם אכן כך - "אבל השופט כשלא יהיה בעל מוסר וצנוע יזיק לעצמו ויזיק לבני אדם... ואל יתעלם מבני אדם עד שלא יוכלו לראותו בכל עת שיצטרכו אליו, שמא יאבד האביון... וצריך להיות מהדר בכל דיניו אחר הפשרה, ואם יוכל שלא יפסוק דין בכל ימיו, אבל יעשה פשרה בין שני המריבים, הנה מה טוב ומה נעים; ואם אינו יכול אז יחתוך הדין...". דברים אלה מתמקדים בדיין, וקוראים לנגישות לבתי הדין ולמאמץ לפשרה, אך אתיר לעצמי לומר, כי המסכת מופנית בסופו של יום לכל אדם. על הפסוק בדברים (ט"ז, י"ח) "שֹפטים ושֹטרים תתן-לך בכל-שעריך..." אומרים חכמי המוסר כי על האדם לשפוט עצמו בהתנהגותו ב"שעריו" האישיים, פיו, עיניו, אזניו.

הוו מתונים בדין

הפרק הראשון במסכת אבות עמוס משפט. בראשיתו (משנה א') נאמר, שאנשי כנסת הגדולה - גוף החכמים שיסד עזרא הסופר בעלותו מבבל בעת שיבת ציון הראשונה במאה החמישית לפני הספירה - "אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה". האמירה הזאת, ונשים לב שהיא באה מפי גוף קולקטיבי, לא כאמרת יחיד, והיא אפוא מעין "הוריה חקיקתית" מכוונת לדיינים. מפרש ר' עובדיה מברטנורא, בעקבות רש"י בגמרא ומדרש ספרי את המלים "הוו מתונים בדין", "שאם בא דין לפניך פעם ושתיים ושלוש, לא תאמר, דין זה כבר בא לפני ושניתי ושלשתי בו, אלא הוו מתונים, כלומר ממתינים, קודם שתפסקו הדין", מתון לשון המתנה, וכמות שמביא הפרשן רבי פנחס קהתי מפי מדרש שמואל לרבי שמואל אוזידא (צפת, המאות הט"ז-הי"ז) כלפי הפסוק "כי אקח מועד, אני מישרים אשפוט" (תהלים ע"ה, ג'), אם אקח מועד וזמן לעיין בדין בשיקול הדעת, אשפוט ואדון דין אמת ויושר". וכך גם דברי ר' מנחם המאירי (חידושים לאבות), שהמתינות באה לשם שיקול דעת ראוי, כדי שלא יתרשם הדיין מאמוציות בעלי הדין; ור' חיים מוולוז'ין מדבר על "עיון אמת דקה מן הדקה".

ואולם, בפרק ה' משנה ח' מוצאים אנו כי "חרב באה לעולם (בין השאר) על עינוי הדין", וכדברי הרב מברטנורא "שיודעים (הדיינים) להיכן הדין נוטה ומעכבין ואין פוסקין אותו", וכביכול יש סתירה - האם על השופט-הדיין להמתין - או למהר? התשובה היא כמובן כי אין סתירה, אלא חכמינו ביקשו איזון בין הצורך לשקול היטב את תוצאת התיק המשפטי, לבין הצורך ליתן לבעלי הדין את ההכרעה בהקדם האפשרי. לא אכחד, עומס התיקים בבתי המשפט בישראל מחייב את השופטים לעשות כל מאמץ להכריע בזריזות כדי שלא לצבור פיגורים, אך זאת כמובן לאחר הכנה ראויה, המאפשרת לסיים משפטים גם על אתר. אולי לא תמיד ניתן לנו, השופטים כל הזמן שהיינו רוצים בו, וההכרח לא יגונה, ובלבד שמצפונך יהא נקי; לכן בעבודתנו השיפוטית אנו מכינים את התיקים ומתייעצים בינינו לפני הדיון, במהלכו ולאחריו כדי להכריע. אוסיף: במסכת (החיצונית) אבות דרבי נתן נאמר, "שיהא אדם ממתין בדבריו ואל יהא מקפיד בדבריו". כלומר, על הדיין להישמר מפולמוס ולא להיפגע מדברי המתדיינים (משנת ארץ ישראל בפירוש ספראי). אחרים מפרשים "מתונים" (שם) כ"סבלנים", בעלי אורך רוח הנדרש מן הדיין. ובעל ברוך שאמר למסכת אבות רבי ברוך אפשטיין (רוסיה-פולין, המאות הי"ט-הכ'), עומד על האיזון הנדרש, שהואיל והדיין מצווה שלא לענות את הדין אפילו לרגע, יחשוש, אם תוצאת הדין ידועה לו, מעינוי דין ועל כן ימהר להשיב - באה אזהרת חכמים ש"אף על-פי כן דרוש להיות מתון בדין" (י"ט). הרב יצחק טאובר (בוקובינה, המאה הי"ט) בפירושו לאבות מטל השמים כותב "שתהיו ממתינים ומוכנים לדין הדין כשיבוא לפניכם שגדול זכות הדן דין אמת... וגם אפשר לכוון - שלא ימהר לקרוא לחברו לדין אלא יתפשר עמו בכל מה שאפשר". אכן, הפשרה מושרשת במשפט העברי; בשלחן ערוך חושן משפט י"ב, ב' נאמר "מצוה לומר לבעלי דינים בתחילה, הדין אתם רוצים או הפשרה", ועל דברי הפסוק "ושפטתי בין איש ובין רעהו" (שמות י"ח, ט"ז), אומר מדרש לקח טוב "ושפטתי - זה דין שאין בו פשרה, בין איש ובין רעהו - זה דין שיש עמו פשרה, שהם נעשים רֵעים זה לזה". כך גם המשפט הישראלי, כדברי השופט יעקב טירקל "שהפשרה מכבה את אש המחלוקת ואינה משאירה גחלים לוחשות העלולות להציתה מחדש" (ע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה, פ"ד נג(1) 337, 350); ראו גם דבריי ברע"א 4044/01 בוקרה נ' סגל, פ"ד נח(6) 894, 898-897.

הרב ד"ר א"א וינגורט, בספרו לב בנים, מפרש את הביטוי "הוו מתונים בדין" מזוית אחרת, כמבטא את אהבת הדיין לתורה ולמתדיין המופיע בפניו; אין הדיין מתיחס אל התורה כאל מחשב שבאים להוציא ממנו את התשובה הנדרשת לשאלה, אלא יש לו קשר וחיבור, הן לתורה כמקור פתרון, הן אל המתדיין בפניו. ניתן לבנו להערה מקורית זו, המטעימה לצד המהות ההלכתית את מקומו של האדם, את הפן האנושי. ואוסיף משלי, המתינות היא גם אורח התנהגותם של השופט והדיין באולם בית המשפט ובית הדין, ביחסו אל בעלי הדין אל העדים, אל באי האולם, ככל הניתן בחיוך, בנינוחות, ברוח טובה, בנקיון הדעת והלשון. מתינות כזו גם מסייעת לפשרה בדרכי שלום. הרמב"ם (סנהדרין כ"א, א') מגדיר את "צדק המשפט" כ"השויית שני בעלי הדינין בכל דבר". כלל 11(א) לכללי האתיקה לשופטים, תשס"ז-2007, קובע כי "בשבתו לדין ינהג שופט בנוכחים בדיון לפניו... באורח מכובד, באורך רוח, במתינות, בסובלנות ובאדיבות, וישרה בבית המשפט אוירה נינוחה".

התלמוד הבבלי (ברכות כ', ע"א) מספר את הסיפור הבא ובו משחק מלים בעניין מתינות או המתנה: "דרב אדא בר אהבה (אמורא בבלי) חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה, אגלאי מילתא דכותית היא, שיימוה בארבע מאה זוזי, א"ל מה שמך, אמרה ליה מתון, אמר לה מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא". ובתרגום: "רב אדא בר אהבה ראה כותית אחת שלבשה בגד חשוב בשוק. סבר שבת ישראל היא (והניח שהבגד שעטנז שאסור בלבישתו ליהודים, או שמא ראוי שלא תלבש בגד מפואר כזה, או שמא בגד לא צנוע, וראו ביאור הרב ע' שטיינזלץ - א"ר), קם וקרעהו ממנה, והתברר שהיא כותית, העריכו את הבגד (לשם פיצוי) בארבע מאות זוז, אמר לה, מה שמך, אמרה לו מתון, אמר לה, מתון מתון ארבע מאות זוזים שוה". ורש"י מסביר "מתון מתון" מלשון פעמיים מאתיים, או "לשון המתנה, אילו המתנתי הייתי משתכר ארבע מאוד זוז" (שלא היו מחייבים אותי בהם). כלומר, אילולא מיהרתי לקרוע בלא בדיקה ולא המתנתי או נהגתי במתינות. הנה דוגמה לפרשנותה של מתינות.

והוי דן את כל האדם לכף זכות

משנה ו' בפרק א' מופנית לא אל הדיין אלא אל כל אחד ואחת מאתנו, וגם לשופט מכוח חזקת החפות. התנא יהושע בן פרחיה, אחד מזוגות התנאים הראשונים במאה השנייה לפני הספירה אומר בה, בין השאר, "והוי דן את כל האדם לכף זכות", ומפרש הרב מברטנורא "כשהדבר בכף מאזנים ואין לו הכרע לכאן ולכאן, כגון אדם שאין אנו יודעים ממעשיו אם צדיק אם רשע ועשה מעשה שאפשר לדונו לזכות ואפשר לדונו לחובה, מדת חסידות היא לדונו לכף זכות, אבל אדם שהוחזק כרשע, מותר לדונו לחובה, שלא אמרו אלא החושד בכשרים לוקה בגופו (שבת צ"ז, ע"א), מכלל שהחושד ברשעים אינו לוקה". וכדברי הפרשן הרב קהתי "אמרו חכמים (שבת קכ"ז, ע"ב) 'הדן את חברו לכף זכות, דנים אותו לזכות'". רבי יצחק אבוהב (מגן אלוהים, 66), סבור כי דיבור הניתן לשני פירושים, טוב ורע, יש לפרשו לצד הטוב, הזכות. ואמר האדמו"ר מגור בעל שפת אמת (פולין, המאות הי"ט-הכ'), כי הדן את האדם - עליו לדון אותו כולו, בכלל מעשיו, שאף אם בעניין-מה אינו מתנהג כשורה, ייתכן שיש בו סגולות ומידות טובות המכריעות את הכף לזכות. גם בית הדין במשפט העברי מחויב, בדיני נפשות, לפתוח לזכות (בדיני ממונות אפשר לפתוח גם לחובה (בבלי סנהדרין ל"ב, ע"א-ע"ב).

הבאתי דברים אלה גם כדי להזכיר רכיב שנתפוגג, למרבה הצער, במידה רבה לאורך השנים והוא חזקת החפות; שהרי על-פי הדין, אדם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו. בין השאר, בסעיף 34נב(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, נאמר "לא ישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם היא הוכחה מעבר לספק סביר".

ואולם, בעולם שבו אנו חיים מכבר, וכיום ביתר שאת, נשחקה עד דק חזקת החפות. משמתפרסם - ולוא גם לאחר השהיה מסוימת לפי החוק ובמגבלות כאלה או אחרות - שמו של החשוד והנאשם, הנה בעיני רבים מי שהוגש נגדו כתב אישום כבר הוכחה אשמתו, לא כל שכן בעולם הוירטואלי שהכל והקול הולכים מסוף העולם ועד סופו בדין ושלא כדין. כדאי לאמץ, ולוא במקצת במגבלות הקיימות, את דברי חכמים בדבר הצורך לדון לכף זכות, ונשים לב למונח "דן" בצירוף "הוי דן... לכף זכות", כי בקראך על חשד ואישום אתה בלבך כבר דן את האדם - אנא דון אותו לפי חזקת החפות.

ובהמשך הפרק אומר התנא רבי יהודה בן טבאי (משנה ח'), אף הוא מן הזוגות, בפנותו לדיין "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין, וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין, כשקיבלו עליהם את הדין"; והרמב"ם (סנהדרין כ"א, י"א) אומר על שיקול הדעת השיפוטי לגבי התערבות הדיין בהליך, "וצריך להתישב בדבר זה הרבה, שלא יהיה כעורכי הדיינין". יש פירושים שונים ל"עורכי הדיינין", האם אלה עורכי הדין המוכרים לנו, המלמדים את בעל הדין כיצד לטעון, או גדולי הדינים, ארכי הדיינים; במובן זה - כדברי פרופ' אביגדור שנאן פרקי אבות פירוש ישראלי חדש 17 - "ראוי לשופט שלא יתפוס את עמדת הבכיר מבין השופטים, מי שנוטה בדרך כלל לא להתיעץ עם אחרים ולסמוך בעיקר על עצמו, דבר העשוי להביא אותו לא לדייק בקביעת דין". אעיר, כי מנסיוני הבכיר בין השופטים נועץ בהחלט תדיר בחבריו ואינו נוטל אצטלת יודע-כל לעצמו.

פרופ' שנאן מזכיר גם את פיוטו של רבי אלעזר הקליר (המאה השביעית בארץ ישראל), בתפילות הימים הנוראים "לאל עורך דין" - האל השופט את בני אדם על מעשיהם. "ערכי" מתפרש גם כ"סדר", וכהוריה שהדיין יימנע מלסדר לבעלי הדין את טענותיהם; ויתכן כי הכוונה היא להשמיע הסתייגות מבית דין נכרי. דברים אלה - שיהיו בעלי הדין כרשעים בעיני הדיין - דומה שאינם משמיעים את היפך חזקת החפות, אלא חוסר אמון "מובנה" לשני הצדדים; כנראה המטרה היא הוריה לדיין לחקור היטב ולמנוע הטיה לאחד הצדדים, וראיה לדבר המשנה הבאה (משנה ט') "שמעון בן שטח אומר: הוי מרבה לחקור את העדים והוי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר". וסופו של דבר, לאחר שקיבלו הצדדים עליהם את פסק הדין יש לדון אף את החייב לכף זכות. ואזכיר, כי במשפט הישראלי, לפי סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, אם "זיכה בית המשפט את הנאשם, יודיע דבר הזיכוי בתחילה", כמעין מסר ערכי-מוסרי. רש"י בפירושו לדברי הפסוק (ויקרא י"ט, ט"ו) "בצדק תשפֹט עמיתך", בעקבות מדרש ספרא - תורת הכהנים אומר, בין השאר "הוי דן את חברך לכף זכות"; ומפרש הרב ברוך אפשטיין בתורה תמימה לפסוק זה "... משום דכל אדם יש לו חזקת כשרות וצריך להעמידו על חזקתו" (הדגשה הוספה), אותו פסוק מתחיל במלים "לא תעשו עול במשפט", מלים החוזרות גם בפסוק לה' "לא תעשו עול במשפט במדה, במשקל ובמשורה", ואומר רש"י שם - עד כדי כך - "שהמודד (המוכר המודד ממכר ללקוח - א"ר) נקרא דיין, שאם שיקר במדה הרי הוא כמקלקל את הדין... וגורם לחמישה דברים האמורים בדיין, מטמא אך הארץ ומחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם". שומו שמיים.

החפץ חיים (ר' ישראל מאיר מראדין, רוסיה-פולין, המאות הי"ט הכ'), בספר שמירת הלשון (ב', ד') מזכיר מעשה נפלא במסכת שבת (קכ"ז, ע"ב, וראו מעלה) של מי שדן לכף זכות במקום שכמעט מתבקש היה לחשוד ולדון שלא לזכות. הנה הסיפור:

"תנו רבנן הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות. ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים. ערב יום הכפורים אמר לו תן לי שכרי ואלך ואזון את אשתי ובני, אמר לו אין לי מעות, אמר לו תן לי פירות, אמר לו אין לי, תן לי קרקע, אין לי, תן לי בהמה, אין לי, תן לי כרים וכסתות, אין לי, הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש. לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו ועמו משוי שלושה חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים והלך לו לביתו. אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. אמר לו, בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני, אמרתי שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהן. ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני, אמרתי שמא מושכרת ביד אחרים. בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני, אמרתי שמא מוחכרת ביד אחרים היא. ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני, אמרתי שמא אינן מעושרות. ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני, אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. אמר ליה העבודה (לשון שבועה - א"ר) כך היה, הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי ואתה כשם שדנתני לזכות המקום ידין אותך לזכות."

באותו מקום בתלמוד מובאים גם מקרים אחרים של הדן לכף זכות. מוסיף החפץ חיים, כי הקדוש ברוך הוא דן במידה כנגד מידה, ו"על כן צריך שידע האדם בנפשו בעודו בחיים, כי בעת שהוא דן את חברו, בין לטוב בין למוטב, אז בדבוריו ממש הוא מסדר דין לעצמו". הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין בביאורו לאבות (מהדורת רבי שמחה רז) מטעים מפי רבי משה אלשיך (צפת, המאה הט"ז) את הצורך לדון לכף זכות, כדי למנוע איבה בין אדם לחברו, מה שמביא אותנו אל סיומו של פרק א'.

על שלושה דברים העולם עומד, על האמת, על הדין ועל השלום

במשנה האחרונה לפרק א' (י"ח) נאמר, "רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר (זכריה ח', ט"ז), 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם'". מהו "על הדין"? כדברי הרב מברטנורא "לזכות את הזכאי ולחייב את החייב", וכאמרת חכמים (סנהדרין ז', א') "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשי בראשית ומשרה שכינה מישראל". והתלמוד הירושלמי אומר (תענית ד', ב'), כפי שמביא הפרשן הרב קהתי, "ושלושתם דבר אחד: נעשה דין - נעשתה האמת, נעשה שלום", וכדברי רש"י לפסוק "צדק צדק תרדֹף למען תחיה וירשת את הארץ" (דברים ט"ז, כ') "כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם". אם העם היהודי ממנה דייני צדק, כלומר החברה היהודית צודקת, כתנאי מובנה, כדאים הם לשבת בארצנו. הביטוי "להחיות את ישראל" מזכיר לנו את חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל, שם נאמר "ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם" (ל"ז, י"ד). הדין, האמת והשלום משלימים זה את זה ומתנים זה את זה (ספראי 109). אזכיר גם דברי התלמוד הבבלי "דאמר רבי יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה, אלא דייני מגיזתא לדיינו? אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין"; "בלא שידונו דיני עוול? אלא אמור שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין". והדברים מדברים בעדם, בהעמדת מידת הרחמים מול מידת הדין. הרב אהרן ליכטנשטיין (מוסר אביב, 39) מציין "שהמסורת היהדות ההלכתית מחייבת את היהודי הן לדבקות ב'הלכה' והן למחויבות לממד מוסרי, אשר מצד אחד מובחן מן ההלכה אך מצד שני עולה בקנה אחד עמו אך מטיל ציווים (על-פי דרכו)"; הדין נדחה, כביכול, מפני העיקרון של עשיית הישר והטוב, ורכיב הרחמים נמצא בתוכו (שם, 112), וכדברי בעל מסילת ישרים (פרק ד') "... ודאי מידת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולתו כלל, ואף על-פי כן אין מידת הדין לוקה..." וכפי שכותב רבי ברוך אפשטיין בספרו ברוך שאמר, מסכת אבות שובצה לאחר כל ההלכות שבמסכתות הקודמות בסדר נזיקין, כדי לבטא ערך מוסרי של "לפנים משורת הדין" (עמ' כ'). שאלה היא, החורגת מדיוננו, מה מעמדו של "לפנים משורת הדין", האם רשאי השופט לנהוג לפנים משורת הדין מקום שה"מנדט" שלו הוא הדין; אך נוסיף, כי יש שלפנים משורת הדין משתלב בדין, ולמשל בענישה פלילית שיקולי שיקום העבריין הם חלק מן הדין; ראו סימן א'1 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שכותרתו "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה", וסעיף 40ד שם). זילברג, כך דרכו של תלמוד, 118-110.

הנה ראינו רק בפרק ראשון של מסכת אבות בלבד את המסרים הן לדיינים הן לאדם בכלל, ואידך זיל גמור, כי הזמן לא יאפשר להרחיב די הצורך והרצון בפרקים האחרים, וחזון למועד.

חביב אדם שנברא בצלם

אחזור עתה לדוגמה נוספת של אבות במשפט, והיא דברי המשנה (בפרק ג' משנה י"ד) מפי רבי עקיבא "חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט' ו') 'בצלם אלֹהים עשה את האדם'". מפרש רבי פנחס קהתי "והכוונה היא לכל אדם"; ראו גם משנה אבות ד', י"ג. המדרש (ויקרא רבה, ל"ד), מספר על התנא הלל הזקן שהיה אומר לתלמידיו כי הולך הוא לעשות מצוה, ושאלוהו מהי, "אמר להם: לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו: וכי זו מצוה היא? אמר להם, ומה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבית תיאטראות ובתי קרקסאות, מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן ובשכר זה מעלים לו מזונות; ולא עוד, אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות - אני שנבראתי בצלם, שנאמר 'בצלם אלוהים עשה את האדם', על אחת כמה וכמה". כלומר, אם הממונה על אנדרטאות מלכים בעולם הרומי האחראי לשטפן ולנקותן מקבל שכר ואף נמצא בין גדולי המלכות, האדם שנברא בצלם האל, בודאי עליו לנקות עצמו. ר' ירוחם לוואוויץ' מתאר את "צלם אלקים" כחיבור שבין האדם לבורא, לא פחות (דעת חכמה ומוסר, קע"ז). מימרה זו הובאה בבית המשפט העליון לא אחת - כגון בפלילים, לעניין איפוק בשעת מריבה, כדי שלא להגיע לשפך דם הזולת (ע"פ 3916/15). בפרשה של מוות בעקבות מרוץ מכוניות, הועלתה, אומנם בדעת מיעוט, מימרה זו בחינת "היסוד המוסרי העילאי" לשמירת קדושת החיים (דנ"פ 404/13); ושוב ובהקשר אחר הועלה הנושא בעתירות כנגד חוק הוראת השעה בחוק האזרחות והכניסה לישראל (בג"ץ 466/07), "בגדריה של שיטה אשר כמעט לפני אלפיים שנה השכילה לקבוע 'חביב אדם שנברא בצלם' (כדברי הרב גורן (בספרו משיב מלחמה, מ"ז), אין ספק שחיי האדם הם הערך העליון בתורת ישראל בהלכה, ולפי מוסר הנביאים והמדובר לא רק בחיי ישראל אלא בחיי כל אדם שנברא בצלם האלקים'". המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט מ' אלון (בבש"פ 2145/92) ציין "ובכך מנומק בפסוק אחרון זה ('כי בצלם אלוהים עשה את האדם') איסור שפיכת דמים לבני נוח, עוד בטרם מתן תורה". הרב י"ד סולוביצ'יק (ארה"ב, המאה הכ') כותב (ימי זיכרון, 9) בעקבות הרמב"ן (רבי משה בן נחמן, ספרד-ארץ ישראל המאה הי"ג) "'צלם אלקים' הומר, ... ב'כבוד האלוהים', ותמורתו בלשון חכמים - על-פי ההלכה - 'כבוד הבריות'", מחניים 5 (תשנ"ג),8. המחברים ב' שרייבר וצ' עלון (פרקי אבות פילוסופיים, בין פרקי אבות לפילוסופיה המערבית (2016), 38) מציינים כי "הציווי להתייחס לזולת כאל אדם הנברא בצלם אלוהים מצוי הן בדברי שפינוזה, 'אדם לאדם - אלוהים' והן בדברי בן עזאי (ספרא קדושים ד', י'), כי כלל גדול בתורה הוא 'זה ספר תולדות אדם'"), שכן לפי בן עזאי "... (ש)כבודו של האדם העשוי בצלם אלוהים חייב יחס של כבוד והערכה בין אדם לחברו". מרחיק לכת מהם הפילוסוף היהודי הצרפתי עמנואל לוינס (שם, 26), שלשיטתו האחריות כלפי הזולת היא בעצם מימוש ההויה שלנו וביטוי עליון להיותנו 'בצלם אלוהים'. עוד מכבר כתב רבי אהרן אבן חיים (בעל קרבן אהרן, מרוקו, המאות הט"ז-הי"ז) "זה ספר תולדות אדם -גדול מזה, דאמר שכולם תולדות אב אחד הם וכולם אחים, ולזה אין להתגדל על זה ולא לשנוא זה את זה"; וכבר אמר הנביא מלאכי (ב, י') "הלוא אב אחד לכולנו, הלוא אל אחד בראנו...". התנא בן עזאי גם אומר (אבות ד', ג') "אל תהי בז לכל אדם... שאין לך אדם שאין לו שעה...".

ואסיים בפרשה בנושא אפליה נגד עולי אתיופיה (בג"ץ 7426/08 טבקה משפט וצדק, לעולי אתיופיה נ' שרת החינוך (2010)). הפרשה עסקה בשאלות קליטתם של ילדים עולי אתיופיה בחינוך בפתח תקוה והיעדר שיבוצם במסגרות החינוך; את פסק הדין העיקרי כתבה השופטת א' פרוקצ'יה וחיוה דעתו גם השופט מלצר. נאמר שם (בפסקה ה' לחוות דעתי):

"... שומה על הרשויות שלא לאפשר לכל גורם שהוא לפעול בחינת 'נתת תורת כל אחד ואחד בידו' (משנה שביעית ב', א'), אלא ייכבדו הכל, בודאי המבקשים ליהנות מתקציבי ציבור, וכאלה הם כל הגורמים הרלוונטיים, ויפעלו כדרישות החוק, ובראש וראשונה יקיימו דברי התנא הלל הזקן 'דעלך סני, לחברך אל תעביד (מה שעליך שנוא לחברך לא תעשה), זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה היא, זיל גמור' (בבלי שבת ל"א, א'). אין מה ששנוא יותר על אדם מהפלייתו ומפגיעה בכבודו כאדם; ו'גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה'" (ראו נ' רקובר, גדול כבוד הבריות - כבוד האדם כערך על (תשנ"ט); וכבר אמר ר' עקיבא (אבות ג', י"ד) 'חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט', ו') 'בצלם אלוהים עשה את האדם'...".

ומשבאנו לכבוד הבריות - המונח התלמודי למה שקורים כיום "כבוד האדם" (ראו נ' רקובר, שם), אזכיר את דברי רבי אליעזר (אבות ב', י') "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך", שלגביו נאמר באחד מפסקי הדין לעניין פרסום חזותי של חקירת נאשם, כי "צריך אדם להיזהר בכבוד הבריות ואסור לו לביישם או לבזותם (אנציקלופדיה תלמודית כ"ו, תע"ז), ועוד נאמר, כי 'גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה' (בבלי ברכות י"ט ע"ב)..." (ע"פ 10994/08); וכך גם בעניין הדרך שבה על חקירת משטרה להתנהל (ע"פ 9613/04). גם הביטוי "דעלך סני לחברך לא תעביד" הוא יסוד מוסד לחובת תום הלב, ועל כך אומר התנא הלל "זו היא כל התורה כולה". בעניין זה נאמר בע"א 10582/02 (בדעת מיעוט בהכרעה) "דברים פשוטים מאין כמותם וקולעים מאין כמותם: אל תעשה לחברך את השנוא עליך. שקול בכל העת כיצד היית מבקש שינהגו בך". לואי שגם בעולם השכנים הסובבים אותנו היו נותנים ליבם לכך, ואילו עשו כן היו עמנו הנעדרים וגם גופות הדר גולדין ואורון שאול היו באות לקבר ישראל. לו יהי.

כללם של דברים: מסכת אבות היא תורה שלמה של מוסר ומשפט, והשראה למשפט הישראלי ללכת בנתיבי המוסר שהתוו חכמים. לא בכדי הנהיגו לימודה על-ידי הכל בשבתות הקיץ, מה שלא קבעו לגבי גופי הלכה באותו אופן, הכל כדי להנחיל מידות טובות.

תאריך:  16/05/2017   |   עודכן:  17/05/2017
אליקים רובינשטיין
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
אדוני הנשיא, שגרירים נכבדים,
03/05/2017  |  כרמל שאמה-הכהן  |   נאומים
כבוד נשיא המדינה,
26/04/2017  |  מרים נאור  |   נאומים
  • שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף.
25/04/2017  |  נפתלי בנט  |   נאומים
נר נשמה זה אנו מדליקים, לזכר שישה מיליון בני העם היהודי שנרצחו והושמדו על-ידי הנאצים ועוזריהם, בתקופת השואה, וכן לזכר בני המשפחה והקרובים של כל אחת ואחד מאיתנו. כך גם משפחתי, משפחת גולדשטיין מפולין.
24/04/2017  |  אילת גולן-תבורי  |   נאומים
אתמול היה יום היסטורי. כנסת ישראל אישרה ארבעה חוקים שיזמנו, משמעותיים ביותר לפיתוח שוק ההון ולציבור המשקיעים בישראל: שינוי מבנה הבורסה, רישום צולב (כפוי), מימון המונים וסופיות הסליקה.
21/03/2017  |  שמואל האוזר  |   נאומים
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
עידן יוסף
עידן יוסף
כ-900 אלף כרטיסי רב-קו עם יתרות בשווי עשרות מיליוני שקלים יופקעו מהציבור ויגיעו לאוצר המדינה    משרד התחבורה טוען שהמצב הנוכחי מקשה עליו טכנולוגית, אך בפועל "תורם" את כספי הנוסעים ל...
רבקה שפק-ליסק
רבקה שפק-ליסק
יש מחלוקת בקרב החוקרים בנוגע לגודל האוכלוסייה במאה ה-19 ולגבי המספר המדויק של כל קבוצה דתית, אבל, הריבוי הטבעי המוסלמי היה אטי בהשוואה לגידול האוכלוסייה היהודית והנוצרית
מנחם רהט
מנחם רהט
כבר יש חרדים מתפכחים אשר מודים בפה מלא שטענות כמו ערך לימוד התורה, תורה מגנא ומצלא, החשש מחילון בצבא וכדומה, אינן מוסריות ומנוגדות לדעת גדולי הדור הקודם, שחייבו גיוסו של כל מי שאינ...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il