ניסיון להחלשת שומרי הסף

מכובדי ראש הממשלה בנימין נתניהו והגברת שרה נתניהו, מכובדי יושב-ראש הכנסת יולי יואל אדלשטיין והגברת אירינה נבזלין, גברתי נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור ופרופסור אריה נאור, מכובדי ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק בוז'י הרצוג והגברת מיכל הרצוג, שרים וחברי כנסת בהווה ובעבר, אדוני מבקר המדינה השופט בדימוס יוסף שפירא, יושב-ראש הכנסת לשעבר דן תיכון והגברת לודמילה תיכון, ראשי הנציגויות הזרות, ראשי העדות הדתיות, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לכנסת איל ינון, מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ, משפחות שכולות, אחינו בני משפחות השבויים והנעדרים, שמשימת השבתם הביתה לנגד עינינו לילות וימים, מכובדיי כולם.

אני מתכבד להשתתף בפתיחת המושב הרביעי של הכנסת ה-20. אשרינו שזכינו לשבת בירושלים, בכנסת ישראל, בשנת ה-70 לעצמאותה של מדינת ישראל. בחודשים ובשבועות שחלפו זכיתי לפגוש את העם בישראל ברגעי השמחה ולהיות שם יחד ברגעי העצב והשכול. הייתי במע'אר ובחורפיש, בחלמיש ובהר אדר, באבו גוש ולאחרונה באלקנה. עברתי בארץ הזו, שעיצבונה וששונה הם שתי וערב בבגד יומה. פגשתי את היצירתיות, את הלהט, את האמונה והחוסן של אזרחי ישראל, אותן מעלות טובות של האומה הזאת, אשר הופכות את מדינת ישראל לפלא שהיא.

הכנסת היא נציגתו של הריבון, העם בישראל, כל העם בישראל. בבית הזה אנו זוכרים שאל העם - עולים. עולים אל העם המופלא הזה שזכינו להיות משרתיו ונציגיו.

יקירותיי ויקיריי, לפני כעשור עמדתי לפני אחד מענקי המשפט הישראלי לדורותיהם, הפרופ' אהרן ברק, והתרעתי שההכרזה על המהפכה החוקתית הייתה למעשה הכרזה על הפיכה. אמרתי לו אז, ואני מצטט - אמרתי לו בדחילו ורחימו ובכבוד גדול, עם הביקורת: "כל הגדרה שמפרה את האיזון, כל מעשה שמבטא - או אפילו רק מסמל - זליגה לתחומה של רשות אחרת, מחוללים מציאות של 'דמוקרטיה כאוטית', של תוהו ובוהו מערכתי ומסוכן. זליגה כזו מתרחשת לעיתים באבחת פסק דין - - - לעיתים בהינף הצהרה או במוצא שפתיים שאינו שקול, חלילה. הצד השווה שבכולם, שהם מצטרפים אחד לאחד לתהליך שיכול להיות הרסני, שהיה מי שכינה אותו 'מהפכה', אולם אני מוצא בתהליך זה 'הפיכה' של ממש - - - שכן", אמרתי אז, כפי שלמדנו כולנו, מהפכה מתרחשת מלמטה, "בהתקוממות עממית אשר מטפסת ומשפיעה על הצמרת. ואילו כאן, גמרה אומר הצמרת עצמה לבלבל את היוצרות בתוכה". כך אמרתי אז, ועודני מחזיק בעמדה זו לגבי הסכנה בהסגת גבולה של הרשות המחוקקת על-ידי הרשות השופטת.

אני רוצה לומר דברים אלה: נער הייתי וגם זקנתי. והיום, כשלושה עשורים אחרי ההכרזה על ההפיכה החוקתית ההיא, אני מבקש להצביע על מה שנדמה לי כתנועת הנגד של המטוטלת ההיסטורית, על מה שנראה שוב כהחלטה של הצמרת לבלבל את היוצרות בתוכה.

אנו עדים היום לרוחות של מהפכה או הפיכה שנייה. הפעם, שלטון הרוב הוא השליט הבלעדי. במקום "היקום השפיט", אנו מוצאים את ה"יקום הפוליטי". ותחת המציאות שבה "הכול שפיט", צומחת המציאות שבה "הכול פוליטי". התקשורת פוליטית, המוסדות הדמוקרטיים כולם - מהפקידות המקצועית ועד למבקר המדינה - פוליטיים בית המשפט העליון פוליטי, כוחות הביטחון פוליטיים ואפילו צה"ל, צבא ההגנה לישראל שלנו, פוליטי? מלוא כל הארץ ומוסדותיה פוליטיקה.

המהפכה הזאת מבקשת לקרוע סוף-סוף, את מסכות הצביעות, לכאורה, מעל שומרי הסף כולם. במהפכה הזאת, השליט הוא גם הקורבן. "אנחנו נראה להם מה זה", זהו פס הקול של המהפכה. תמה ממלכתיות מן הארץ ואחרינו המבול.

מכובדותיי, חברות וחברי הכנסת. גבירותיי השרות ורבותיי השרים. אין לי לתאר אלא את אשר רואות עיניי. את מה שנראה כניסיון מתמשך להחליש את שומרי הסף של הדמוקרטיה הישראלית. כך, לגבי בית המשפט - שכן תהום מונחת בין הניסיון האחראי והאמיץ להגדיר לאחר שנים את הפריצה ביחסים שבין הרשות המחוקקת לשופטת ולתחום את הביקורת השיפוטית. לשאול שאלות על מנגנון המינויים, לחתור להרכב שופטים מגוון ומייצג יותר. התהום פעורה בין זה לבין הניסיון להלך אימים על בית המשפט, להחליש אותו כמוסד ולהזמין בפועל את הציבור לערער על סמכויותיו והכרעותיו.

ייתכן מאוד שהגבלת תחולת הביקורת השיפוטית ובוודאי הגדרתה, טובות למדינת ישרא. אולם כיצד בית משפט עליון מאוים, קונפורמי, חסר שיניים, יכול להיות אינטרס של מדינת ישראל? של הדמוקרטיה הישראלית? האם לא ניתן לנהל פולמוס אפקטיבי ונוקב בין המוסדות הדמוקרטיים, שאיננו הופך ל"משחק סכום אפס" ביניהם?

קראתי בהתפעלות ובהערכה את דבריה החריפים של שרת המשפטים על חוק הלאום ועל הציונות כ"שטח המת" של המשפט הישראלי. גם אם דבריה עוררו בי אי-נחת קשה, לא יכולתי שלא להקשיב למילים בקשב רב ולזהות את האתגר שהיא מציבה בדבריה למשפט הישראלי ועל הדילמה הקיימת במהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. כך, גם לגבי התקשורת. התקשורת הישראלית איננה חפה מביקורת, היא חוטאת לעיתים, בהשטחה, בהדרה, בביקורת מנופחת. כן, ואף בדיבה. אולם זה דבר אחד לעבוד בתיקון התקשורת ולחייב אותה להיות מגוונת יותר, מקצועית ועניינית יותר ודבר אחר לבקש לשלוט בה.

אמרו לי רבותיי, כיצד תקשורת חלשה שמתחננת, חלילה, על חייה, יכולה להיות אינטרס של מדינת ישראל, או של הדמוקרטיה בכלל ושל הישראלית בפרט? השחיקה הזאת לא עוצרת כאן. היא ממשיכה בהתבטאויות קשות כנגד הפקידות המקצועית הבכירה ומבקר המדינה, ומגיעה עד כדי השתלחויות פומביות חוזרות ונשנות בצה"ל ובמפקדיו הבכירים. תופעה - כפי שאמר שר הביטחון אביגדור ליברמן - הפוגעת בביטחון הלאומי של מדינת ישראל. לא פחות. ואני שואל אתכם, רבותיי, עד אנה אנו באים? במהפכה, או שמא בהפיכה הנוכחית? האם זוהי משילות? האם זוהי משילות?

יקירותיי, מכובדיי ומכובדותיי. לממשלה, למחוקקים, לכם, עומדות הזכות והחובה לערוך שינויים מערכתיים, לעתים דרמטיים ומתחייבים. אבל רבותיי, מה בין זה לבין הפגיעה בלגיטימיות של המוסדות עצמם? האם אין לנו עוד צורך בהם? האווירה הזאת, של ה"דה-לגיטימציה", אווירת "הכול פוליטי", מחלחלות היום אל הציבור, שמקבל את המסר, שאין עוד ממלכתיות, יש רק משילות. ודמוקרטיה, באווירה זאת, דמוקרטיה פירושה שהחזק קובע. דמוקרטיה פירושה שהכוח של הרוב המזדמן הוא שקובע, ורק על פיו יישק דבר. ואני, הקטון בבני אפרים, שחייתי בימים של "בלי חרות ומק"י", יודע מה המשמעות של הדבר. הדבר האיום הזה.

מכובדיי, חברות וחברי הכנסת. אינני רואה צורך להביא חיזוק לדבריי בדמות ציטוטים של ז'בוטינסקי או מנחם בגין, על מהות הדמוקרטיה וחשיבות מוסדותיה. זאת, מכיוון שהמהפכה המתרחשת לנגד עינינו, איננה המשך של הרביזיוניזם או של ה"בגיניזם". להפך. המהפכה הפוליטית הזאת בזה להדר הבית"רי, להדר הז'בוטינסקאי. היא רואה בבגין אדם שרק ייחל להכרה מהאליטה הישנה, שכל מבוקשו היה "מאמר מערכת" אוהד בהארץ, ובעיקר אדם שלא היה אמיץ דיו להשלים את המהפך של 1977, למרות כל השנים הללו בשלטון. כך לדידם של אדריכלי המהפכה הפוליטית, המהפך לא הושלם: טרם נכבשו מעוזי הכוח של הדמוקרטיה המוסדית הישראלית: גופי הביטחון, התקשורת, והפקידות המקצועית ובראשה מערכת המשפט.

חברותיי וחבריי, חברות הכנסת. אינני ילד. מובן שפוליטיקה היא אומנות הכוח, אבל מנהיגות היא אומנות השימוש בכוח להגשמת חזון הדרך, כך לימדונו רבותינו. לכן, בפתח המושב הנוכחי, ראוי שנזכור כי משילות פירושה לנווט את הספינה ולא להבטיח שכל מלח על סיפונה הוא בדמותך ובצלמך שלך. מנהיגות במדינה דמוקרטית היא המלאכה של יצירת הסמכות, לא של הכְנעות.

חברותיי. חברי וחברות הכנסת. כפי שאמרתי בזמנו לנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, חברה דמוקרטית מבוססת על כך שהיא נבנית מתהליכים, לא ממהפכות. משטר דמוקרטי תקין, מוכרח ללטש ולהשחיז את דרכו בסבלנות, בדרך של שקלא וטריא, בדרך של שיתוף פעולה והידברות. בתהליך מתמיד של תיקון מערכות ושל חיזוק האיזונים והבלמים ביניהן.

בעוד דמוקרטיה - אנו אולי יודעים מהי, סיפורה של המדינה היהודית והדמוקרטית נכתב על ידינו, על ידיכם יום-יום. ראשיתו במגילת העצמאות - במגילת העצמאות שעד היום עמדה לנו אל מול העולם כולו. זוהי היצירה היהודית הנועזת ביותר בהיסטוריה של העם המופלא הזה, והמחייבת אותנו במלוא האחריות והתבונה ההיסטורית והרגישות.

אני מאחל, אדוני היושב-ראש, לכם ולכולנו, מושב של הנהגה והישגים מתוך יצירת הסכמות; מושב שבו לכל קבוצה שמיוצגת כאן - לכל קבוצה - תינתן ההזדמנות להשפיע ולקחת חלק; מושב של ענווה וכבוד למערכות המכוננות שמבלעדיהן ומבלעדי האיזונים הדקים ביניהן - אין; מושב של הבטחת המשילות לצד השמירה על ממלכתיות; מושב שיאדיר, יאדיר את שמה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, דמוקרטית ויהודית, ללא שום הקלה - דמוקרטית ויהודית בדיבור אחד, כי קרוב אלינו הדבר מאוד, בפינו ובלבבנו לעשותו. היו ברוכים.