"גדולה מלאכה שמכבדת את בעליהָ"-כך נאמר ג במסכת נדרים (דף מ"ט עמוד ב). זה הנושא שנקבע על-ידי מר סם בן שטרית, נשיא הפדרציה של יהודי מרוקו, לאירוע המימונה.
וכבר קראנו בתהילים: "יגיﬠ כפיךָ כי תאכל אשריךָ וטוב לךְ". כלומר, העבודה היא יסוד קיומו של
האדם.
ואמר התנא ר' אלﬠזר במשנה:
"גדולה היא המלאכה, שהרי הכל מתפארים בה, וכל אוּמָן ואוּמָן
יוצא ומשתבּחַ באומנותו. הצַבָּﬠ יוצא- - ומשתבחַ באמנותו,
הלבלָר יוצא והקולמוס באזנו ומשתבחַ באומנותו, והקב"ה קורא אותה מלאכתו שנאמר "מלאכתו אשר ﬠשׂה". כמשורר אני בוודאי נמנֶה כאן בין הלבלרים, אך מתברר שגם האֵל נקרא כאן בעל מלאכה, ובריאת העולם נתפסת כמלאכה.
"חקק" הוא שם של בעל מלאכה
אני חייב לפתוח ולומר ששֵם המשפחה שלי "חַקָּק" מבטא שֵם של בעל מלאכה. בעברית משקל בעלֵי מלאכה הוא במשקל קַטָּל - פַּתח, דגֵש, קָמץ: כך בעלי המקצוע: נַפָּח, סַתָּת, סַיָּד, צַבָּע וכך הלאה. מהו חַקָּק אם כך, מה עשׂה בבַגדד בעל המקצוע ששמו היה חַקָּק?
לפני שאבהיר זאת, אני חייב לומר שעל-פי חכמינו, חייב אדם למצוא פרנסה ולכַלכֵּל את משפחתו. אנו היום במימונה ממש לאחר שביעי של פסח, וכבר קראנו את שִירת הים, והיא נאמרת כהודָיה על נֵס קריעת ים סוף. חכמינו אמרו משפט שקושר בין פרנסתו של אדם לקריעת ים סוף: "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף". האִם קשה היה לקב"ה לקרוע את הים? האם יִקשה עליו אם כך לדאוג לפרנסת אדם ולמזונותיו? למה אם כך נאמר "קשים"?
ה"חפץ חיים", שהיה רב נודע לתהילה שעסק גם בפירוש של המקורות היהודיים, נדרש לכך ואמר שעל האדם להשתדל בכל דבר עד כמה שיָדו מגעת. האדם צריך לעשות את המירב והמיטב שהוא יכול, ואז הקב"ה עוזר לו ומשלים את מה שחסר. הוא משווה זאת לנֵס קריעת ים סוף: מֹשה אומר לבני ישראל "דַבֵּר אל בני ישראל וייסָּעו": עליהם לרדת אל הגָדה של ים סוף ממש עד המים, הכל בדרך הטבע. ואז הקב"ה מַשלים את הנס: הים נִבקע לפניהם. הנס מופיע לאחר שהטבע השלים את מלאכתו. כך פרנסתו של האדם: היא קשָה לאדם בתחילה, ואין אדם יודע איך ישׂתכֵּר ויפרנס את משפחתו בכבוד. הוא חייב לעשׂות את ההתחלה, לעשות את המיטב שהוא יכול, ואז תבוא אליו בִּרכת השם.
נחזור לשם חַקָּק כבעל מלאכה: מְפתֶה ביותר בעיניי, לראות את השם חַקָּק במשמעות הראשונית שלו: אדם שתפקידו לחקוק. אפשר שמדובר בחקיקה של דברים על אבן, או חקיקת דברים על פּפּירוס ואולי על נייר. חקיקת דברים לזיכּרון, זה אכן קרוב לליבי. הסופר
אלי ויזל אמר פעם: "הזיכּרון הוא העיסוק שלי". אני מעדיף לומר: הזיכּרון הוא מקור היצירה שלי, ואני חוקק אותו בדברים שאני כותב.
אפשרות אחרת שנאמרה לי: "חַקָּק" משמעו: אדם שחוקק מצבות. אודה, שגם משמעות זו קרובה ללבי, כיוון שבשיריי הִצַּבתי יד לַנפילים שאינם עוד. אמר לי פעם לְשוֹנַאי ש"חַקָּק" יכול להתפרש גם: "האדם שאומר את האֱמת", כי בערבית המלה "חקיקה" (במלעיל) פירושה: אֱמֶת. גם פירוש זה יקר ללבי.
בשׂיחה עם אבי עזרא חקק ז"ל, אמר לי שלדעתו הפְּשט הוא: לוֹטש יהלומים. יהודים בבגדד שעסקו בליטוש יהלומים נקראו "חַקָּק".
כשאני חושב על שליחותי כסופר וכמשורר, נראֶה לי שכּל המשמעויות יחד נכונות וטובות לי, ובעיניי מלאכת ליטוש השיר היא כּמלַאכתו של לוטש היהלומים: אני מֵסיר את הסיגים בזמן כתיבת השיר, עד שאני מגיע לַשיר הצָרוף ביותר, אל היַהלום.
על לוטש היהלומים לנסר את היהלום הגולמי וללטש אותו. כלום אין מלאכה זו דומה למלאכתו של המשורר?
השם "חקק" בספר היצירה
על-פי התפיסה המקראית, האל בָּרא את העולם: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת
הארץ" (בראשית, א 1). יש לי יחס של כבוד מיוחד אל 'ספר היצירה', ספר הקבלה הקדום ביותר. ומדוע:
'ספר היצירה' מתאר גם הוא בדרכו המיסטית את הבריאה, וכך הוא פותח: 'בִּשְׁלוֹשִׁים וּשְׁתַּים נְתִיבוֹת פְּלִיאוֹת חָכְמָה חָקַק יָהּ ... וּבָרָא אֶת עוֹלָמוֹ'.
אודה שאני אוהב פתיחה זו, כיוון שבַּמשפט הפותחַ נמצא שם המשפחה שלי: חָקק. משפט הפתיחה נגע בי מיד. חשתי כמו יד נעלמה מושכת אותי בחבלי קסם לסֵפר אֶזוטרי זה. כשניסיתי לברר משמעות שם משפחתנו, קודם כל הבחנתי מיד ששֵם המשפחה שלנו בנוי במתכונת שמות בעלי מלאכה: נַגָּר, סַתָּת, נַפָּח, וכו'. כפי שכבר אמרתי, הבנתי שאני בעל מלאכה. הייתי חייב לפענח לאֵלו בעלי מלאכה אני נמנֶה.
כשהבנתי שאני בעצם לוטש יהלומים, ראיתי שכל חיי אני חופר כדי להגיע על היהלום:
על כך כתבתי בספרי "זריחה בין הזמנים" (2003) את שירִי "חופר אל היהלום", שבו כתוב בין השאר:
סְלָעִים סְלָעִים מִתְפּוֹצְצִים מוּל פָּנָיו
מִתְּהוֹמוֹתָיו עוֹלִים גְּבִישִׁים זְעִירִים
גּוֹעֲשִׁים עוֹלִים מִן הַיָּם הָאַחֲרוֹן.
וְכָךְ יוֹשֵׁב הַמְּשׁוֹרֵר לְשֻׁלְחַן הָעֲבוֹדָה
בְּתַעֲנִית בִּקְדֻשָּה חוֹקֵק מִלָּיו מְנַסֵּר יַהֲלוֹמָיו.
ועוד: אני קרוב אל "סֵפר היצירה", כי על-פי המסורת המופיעה בו, אברהם אבינו חיבר אותו, והכותב את הספר הביא מסורת שבעל פה שהועלתה על הכתב. בשיריי אני מייחס עצמי לא פעם לאברהם אבינו, ובשיר שלי "גלות" (המופיע כְּשיר חובה לבגרות בספרות עברית), מתואר סָבי כהמשכוֹ של אברהם אבינו:
וְעָלָה סָבִי כְּאַבְרָהָם מֵאוּר
מֵאוֹתָהּ אֶרֶץ עַל פִּי אוֹתוֹ דִבּוּר.
עָלֹה עָלָה אֶל אוֹתָהּ אַדְמַת מוֹלֶדֶת
וְלֹא הָיְתָה
לוֹ עוֹד הַכֻּתֹּנֶת הַנֶחְמֶדֶת.
האל בורא את העולם באמצעות האותיות
"ספר היצירה" נוגע בי, כי בספר היצירה אלוהים בורא את העולם באמצעות האותיות: המלאכה של האל היא לברוא, והוא מסתייע באותיות כדי לברוא את עולמו. אך מתברר, שבספר היצירה היוצר הוא לא רק האל, אלא גם האדם בשׂר ודם. זה הלקח לכולנו, שרוצים לעסוק ביצירה בעולם הזה. אנו נוטים לומר לא פעם בקלישאַת לשון, שאדם יוצר הוא "חוטא בכתיבה". כלומר: על-פי המֶסר החבוי של קלישָאה זו, האדם היוֹצר כמו מִתגרה באל בכך שגם הוא עוסק בבריאה, גם הוא בורא עולמות באמצעות מילים. ואכן בספר היצירה נתפס האדם בשׂר ודם כיוצר של עולמות, של מילים. וכך נכתב במשנה האחרונה שבספר היצירה: 'וְכֵיוָן שֶׁבָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְהִבִּיט וְרָאָה וְחָקַר וְחָקַק וְצָרַף וְחָצַב וְחָשַׁב וְצָר ועָלְתָה בְּיָדוֹ הבְּרִיאָה'.
שוב אנו פוגשים את המלה "חָקַק" בסופו של הספר, כאלו הספר ממרחק הדורות נוגע בי וביצירתי.
היוצר נקרא בסופו של ספר היצירה לעסוק ביצירה, כשהוא בולם פיו מלדבר, בולם פיו מלהרהר, הוא אמור לכתוב מתוך טרַנס נפשי, ליצור כשהדברים באים אליו. על האדם היוצר להעמיד "דבר על בוריו", ולהשיב "יוצר על מכונו". בחלק משיריי בספרי "משורר של חצות" (2010) ב"שער הסוד" מופיע המוטיב של "המגיד" הבא אליי ומוסר לי את שיריי (כך השיר "המגיד חיים ויטאל, עמ' 32). מוטיב המגיד מופיע גם בשירים אחרים.
האדם בספר היצירה בולם והורס, כדי לחזור אל הָאֵל בכל מעשׂי יצירתו, כי ממנו הוא יונק את חיוניותו היוצרת. היוצר הכותב שירתו יונק את השֶפע האלוהי ומִכּוחו הוא יוצר. מוטיב זה מופיע בספר שִיריי פעמים רבות. בכוח היצירה הקשורה קשר הדוק לאֵל כמקור הבריאה ומקור השֶׁפע, מחבֵּר עצמו היוצר אל הבְּרית. וכַידוע עליו לשמור על הברית תמיד. תמיד נזכור את הנאמר בתפילת ימים נוראים: "לַבְּרִית הַבֵּט, ואַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר".
כדי להמחיש זאת, נביא את הדברים בספר היצירה בפרק הראשון: 'עֶשֶׂר סְפִירוֹת בְּלִימָה. בְּלוֹם לִבְּךָ מִלְּהַרְהֵר, בְּלוֹם פִּיךָ מִלְּדַּבֵּר, וְאִם רָץ לִבְּךָ שׁוּב לַמָּקוֹם כַּמִּשְׁתַּמֵּר, וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב, וְעַל דָּבָר זֶה נִכְרְתָ(ה) בְּרִית'.
האדם היוצר עושה מעשה יצירה משמעותי: הוא כותב את המציאות הפנימית שלו, המציאות הייחודית שלו, שהרי האל טָבע כל אדם בחותם מיוחד משלו: "הקדוש ברוך הוא טָבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון - ואין אחד מהן דומֶה לחברו" (סנהדרין ד', ו').
כך כותב ח"נ ביאליק בשירו "ים הדממה פּולֵט סודות":
וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם
אֵשֵׁב אַבִּיט אֶל-כּוֹכָבִי;
לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד -
הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי.
האל יוצר את העולם בדיבּור ואותיות, על-פי "ספר היצירה", וכך גם המשורר. על-פי הקבָּלה יש לקיים "תיקון חצות", ויש לתפילה זו משמעות חשובה וכוונַת התפילה להקים את השכינה מֵעֲפרה. לסֵפר שיריי קראתי "משורר של חֲצות", מתוך תפיסה מיוחדת של זמן השירה כזמן של תִיקון, זמן חצוֹת.
בפרק ראשון מן השיר שלי "מן הרקיע העצמי" (בספרי "משורר של חצות", עמ' 12), שכתבתי בעקבות "ספר היצירה", כתבתי כך:
בִּשְׁעַת רַעֲוָא דְּרַעֲוִין
בִּשְׁעַת הַשִּׁירָה
חָקַק יָהּ אֶת עוֹלָמוֹ
חָצַב אוֹתִיּוֹת בְּהוֹדוֹ וּבְצַלְמוֹ
אוֹתִיּוֹת נוֹשְׁמוֹת וְרוּחַ בָּהֶן.
וְהֵן נִקְשָׁרוֹת זוֹ לַזּוֹ אוֹר וּתְכֵלֶת
כְּשַׁלְהֶבֶת הַקְּשׁוּרָה בְּגַחֶלֶת.
וּבָא אָז הַמְּשׁוֹרֵר אֶל הַמַּלְכוּת
חָצַב אֶת הַתֹּהוּ וָבֹהוּ בְּרוּחוֹ
חָקַק אֶת הָאוֹתִיּוֹת מִתּוֹכו.
