הגדרה עצמית דרך אהבת הארץ

אדוני יושב-ראש הכנסת, חבריי חברי הכנסת, משפחתי היקרה שהגיעה לכאן, אלה זכות וגאווה גדולה לעמוד כאן היום בבית המחוקקים הישראלי כשליח ציבור. חלום בן אלפיים שנה להקים בית לאומי לעם היהודי, ואני חלק ממנו. כל אחד מפרש את המושג בית לאומי קצת אחרת. כך היה מאז ראשית הציונות. אפילו על המיקום, ארץ ישראל, היה מי שבטעות חשב שאפשר לוותר. אבל בבסיס בית לאומי משמעותו מדינה ריבונית ועצמאית, ובתוכה בית מחוקקים לצד מערכות חוק, משפט, שלטון וביטחון.

נעמי שמר תיארה את בית חלומותיה אשר על ראש גבעה. אני רוצה לתאר לכם את הבית שלי. אני מניח שיש שיגידו שהבית הזה דמיוני, תמים, או חלום שכבר לא קיים. בעיניי הוא צו השעה, קיר הברזל שלנו מפני פירוק ושבטיות. והנה, בבית שלי גרים ילדים, ביישוב קטן בשומרון, או בקיבוץ של השומר הצעיר, או ברחוב קטן בעיר גדולה, והם כולם מתחנכים על ברכי הציונות, חולקים את אותה האהבה למדינת ישראל ורואים בה את ראשית צמיחת גאולתנו. לא בערך, לא ליד; נס גלוי, דתי או חילוני, עם ה' או בלעדיו.

ביום השואה הם מתמלאים צער שאי-אפשר להסביר, כי זאת תזכורת למה קורה ליהודים נטולי מדינה ויכולת להגן על עצמם. ביום הזיכרון ליבם מחסיר פעימה, כי הם מתחילים להבין את מחיר הריבונות ואת המחויבות שנובעת ממנה. וביום העצמאות, דמעה של גאווה זולגת להם אל מול הדגל שנישא לראש התורן.

בכיתה של ילדי הבית הזה תלויות תמונות הנשיא, הרמטכ"ל וראש הממשלה. גם אם משפחותיהם בחרו מפלגה כזו או אחרת, הם גאים בהם. גאים בהם כאנשים ישרי לב, שעושים למען הכלל ולא למען עצמם. נבחרי ציבור צנועים, שמשמשים דוגמה אישית, סמל ומופת.

בגני הילדים של הבית הזה שרים "נולדתי לשלום שרק יגיע", וכשמסיימים לשיר "נולדתי לשלום" - הם ספק שרים, ספק מזכירים לעצמם, שאין חריש עמוק בלי נשק. ובבית הזה, העשן היחיד שאליו מתמכרים הוא עשן המדורה. מדורת השבט, ולא עשן של סיגרים יוקרתיים.

וכשמגיע גיל הגיוס מתאמנים הצעירים האלה בריצה עם תרמיל מלא חול על הגב, כדי להגיע לשירות קרבי כמו ההורים והאחים הגדולים. למה? כי טוב לתת בעד ארצנו בבית הזה. כי אליטה בישראל, בניגוד למקומות אחרים, זה לא לחיות עם עודף זכויות כי אתה הבן של מישהו, אלא דווקא עם עודף חובות.

בבית הזה אנחנו יפי הבלורית והתואר, חברת מופת, הצבא הכי מוסרי בעולם, גם אם לפעמים טועים. מאמינים בטוהר הנשק, נאלמים דום מול גבורה. גבורה נוסח רועי קליין, אביגדור קהלני ויוני נתניהו - לא ירי מצ'וקמק של פלנגות במחבל מנוטרל תוך כדי נטרול המילה גבורה.

ובבית הזה למשפחות שכולות יש מעמד מיוחד. גם כשהן צועקות מדם ליבן או מכעסן, היתר שותקים ומרכינים ראש. גם אם הם משתתפים בטקס שאתה מתנגד אליו, לא תקלל ותירק. לעולם תזכור שהמחיר ששילמו הוא מחיר שלא נוכל להבין לעולם.

וכן, בבית הזה מאמינים בכור ההיתוך. המושג הזה לא משוקץ אלא אידיאל. מאמינים בכך שהגיע הזמן שתהיה עדה אחת של ישראלים, שמורכבת ממנהגים ומסורות שונות; סידור תפילה אחד והיסטוריה משותפת, שכוללת את הגבורה של כולם ואת החטאים של כולם. בלי שד עדתי ובלי שד פוליטי, גם כשזה יכול להביא עוד כמה קולות בקלפי.

והבית הזה מורכב מכל הקלישאות של הישראלי. זה שצוחק מגבעת חלפון, קידוש בשישי, ילדים שלמרבה הצער מתבלבלים בין צפירה לאזעקה. ערבוב ריחות של פיתה על טאבון, פויקה וקפה שחר. שירי ארץ ישראל וניגונים יהודיים. ובבית הזה קו המחרשה הוא קו הגבול. רגבי אדמה הם לא רק תחושה אלא מחויבות, וחקלאי על ג'ון דיר ורועה עיזים ובוצר הם סמל לעבודה עברית גאה.

בבית הזה הגדרה עצמית היא דרך אהבת הארץ - לא דרך שנאת האחר. דע מי אתה ולא נגד מי אתה. והכי חשוב בבית הזה, כמו שאמר בני גנץ, זה הדוגמה האישית, המילה "אחריי". פוליטיקאים כמונו מתווכחים על אידיאולוגיה - לא על החסינות האישית שלהם. לא חסינות מביקורת ולא חסינות משחיתות - החסינות היחידה שיש היא לערכים. אלה לעולם לא מתקפלים, ואסור שיתקפלו. אם יש אמונה בארץ ישראל, היא תמיד כזו. ואם יש אמונה בטוהר המידות שנדרש מאיתנו, היא לעולם לא מתכופפת, גם אם במפלגה שלך פרץ הנגע.

בבית הזה מנהיג הוא מי שמסוגל לעמוד ולומר: אני אחראי. כך כשטוב וכך כשרע. עיני העם נשואות אלינו, באופוזיציה או בקואליציה. הצנע לכת, הדר ז'בוטינסקאי, אהבת אמת לרגבי אדמת ארץ ישראל, וחשוב מכך - לאנשים החיים עליה. אני יודע שיש בתים שבהם רואים את ישראל אחרת. אני לא מוכן לוותר על האידיאל.

ובחזרה מהאידיאל אל מה שמתרחש סביבנו, מדינת ישראל משתנה מול עינינו, וצריך להגיד את זה בקול. רק 50% מתגייסים לצבא, 43% מסיימים שירות צבאי מלא. רוב תלמידי כיתות א' כבר לא לומדים בחינוך ממלכתי ציוני, ובירושלים בירתנו המספרים גדולים יותר. אם נוותר על הסמלים ועל הפרות הקדושות, נוותר על המדינה.

כנער קראתי שוב ושוב על תולדות היהודים בימי בית ראשון ושני. כבוגר למדתי על בני עמי באוניברסיטה. לא הצלחתי להבין איך יהודים שיש להם הכל - מדינה פורחת ומשגשגת, צבא חזק וריבונות - מצליחים להרוס לעצמם. ובשביל מה? מלחמת אחים? מאבקים פנימיים על כסף, שררה ומלוכה? המסקנה היחידה שלי הייתה שהם הרגישו שאין להם אחריות. מעין תחושת גולה בתוך ריבונות יהודית.

בראייה היסטורית, מצבו של העם היהודי מעולם לא היה טוב יותר. אנחנו פורחים, משגשגים מכל בחינה חומרית. הכרת הטוב חשובה מאוד, כי טוב. אבל עם הספר בנוי לא רק מחומר אלא גם מרוח. סביי וסבתותיי, שהגיעו מאירופה הבוערת, חלמו על מדינה מופלאה כזאת. הם חלמו שיחיו במדינת יהודים, שבה יש מוסדות משלנו. כשלבשתי מדים, התמלאו גאווה גדולה. הם התקשו להבין את הרעיון הזה של אנשי צפרדע יהודים, אבל הם הגיעו לכל טקס ומסע כדי לראות את הפלא הגדול במו עיניהם. אני מניח שלא שיערו שיום אחד יהיה להם נכד חבר כנסת. כשהתפללו שלוש פעמים ביום "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה", הם התכוונו לכך בכל לב. התפילה שלהם, שעדיין נמשכת מדי יום, היא הציווי שלנו.

הציונות הוציאה אותנו מהגלות. צריך להיזהר מהנטייה של רוח הגלות לחזור אלינו בדלת האחורית. ומהי גלותיות? הבריחה מאחריות. הפיכת המדינה ומוסדותיה, סמלי הריבונות שלנו, לאויבים. אלה שרואים במשטרה מושחתת, בשב"כ פחדנים, בבתי המשפט כאילו הם שייכים לפריץ בעיירה בפולין ולא משהו משלנו. אנחנו מחויבים לשמור על כוח המגן שלנו, על הלגיטימיות שלנו לנצח במלחמות ולהיות מוסריים. לשמור על מערכת המשפט שלנו, גם אם צריך לשפר ולתקן. לשמור על המשטרה; לשמור ולחזק את ההתיישבות, מקיבוץ כרם שלום, ועד קיבוץ כפר עציון. ממושב פארן שבערבה, דרך אלקנה, שבה גדלתי, ועד לקצרין. להגן על הכנסת כמשכן מכובד של נבחרי ציבור. נבחרי ציבור שתפקידם לפקח על עבודת הממשלה - לא להתחנף ולהעלים ביקורת.

ובעיקר, שמירה על התדמית העצמית שלנו. לא כולם מושחתים, לא כולם משקרים ומתחמנים, לא כולם מתחמקים. אסור שנאמץ את הגישה הגלותית הזאת. להפך, הטובים מעמידים רף גבוה - ואם הרף לא ברור מספיק, אז צריך לעבוד קשה יותר כדי להציב אותו.

לכן אני כאן. מתוך מחויבות עמוקה להיות שומר ישראל. חלק מקבוצה שאמורה לשמור על ישראל. מי חלם אז בכיתה, כשלמדנו לדקלם "על חומותייך, ירושלים, הפקדתי שומרים", שיום יגיע ואהיה אחד מהם. זו המשימה של הדור שלנו - לשמור. לא להניח לאיש לכרסם ביסודות הבית, ולא משנה מי הוא. לא פולחן אישיות ולא רפיון הדעת; לא קידום פוליטי ולא חשש מדעת קהל או מטוקבקיסטים שווים פגיעה, ולו קלה, בבית של כולנו.

מול עיניי עומדות משימות רבות כחבר כנסת. עיקרן - לשאת באחריות. התוהו ובוהו של בנייה בלתי חוקית בנגב ובגליל, מהגרי עבודה בלתי חוקיים, שילוב מיעוטים בחובות ובזכויות, היחס לחקלאות, חיזוק אחינו החרדים בהשתלבות בשוק העבודה ובחברה, היחס למילואימניקים, חיבור ליהדות התפוצות על כלל הזרמים - זו אחריות שלנו כמדינות היהודים.

משילות - כן, המילה הזו שמאחוריה מסתתרת תפיסת עולם. איך מושלים כאשר המסר הוא שרק החזק והקומבינטור שולט? כאשר הפוליטיקאי משתמש בבג"ץ כתירוץ לחוסר היכולת שלו לקבל החלטות באיו"ש ובמקומות אחרים? כשהרס עתיקות נמשך בהר-הבית? כשהצבא הוא שק חבטות לפער בין הרטוריקה למעשה?

ומעל הכל - אחדות פה, בתוך הבית. להתווכח בעוז ובנחישות, אבל להסכים על מי אנחנו. יש עדיין מספיק ישראלים שמכירים לעומק את המשמעות של אחים לנשק, את התחושה שמי שלצידך, שמאלני או ימני, דתי או חילוני, יהודי או שאינו יהודי, אחראי לחיים שלך ולהגנה על המולדת. מי שלא חש את זה מימיו, קל לו יותר לטפח פלגנות ושנאה, לייצר דה-לגיטימציה. הוא תיניקו שנשבה. זו האחריות הכי גדולה שלנו, האחריות הכי גדולה היום במדינת ישראל, האחריות של מנהיג, מורה, שר, מדריך בצופים או בבני עקיבא, שופט, פובליציסט, רב או חבר כנסת. מי שחש באחריות הזו הוא מנהיג, ומי שלא - לעולם לא יהיה. אסור לנו להיכשל בזה. זה הבית שחבריי מהליכוד ומהציונות הדתית, שותפיי להשקפה המדינית, היו רוצים, גם אם עכשיו הם מתברברים בדרך, וזה הבית שאנשי מרכז ושמאל ציוני היו רוצים. אלה היסודות.

ביום הזיכרון ביקרתי אם שכולה, אם של חבר. לפני שהגעתי היא צפתה במשך ארבע שעות בטלוויזיה לבדה בדירה, רק כדי לראות לשנייה את השם של הבן שלה מרצד על המסך. זה כל כך שימח אותי - היא סיפרה לי - לראות את השם שלו שוב. יצאתי משם קרוע.

אני מתחייב כאן, בפני אזרחי ישראל כולם, לעשות כל מאמץ כדי להיות ראוי לה. לשאר המשפחות של חבריי, פקודיי ומפקדיי, שנפלו בשדה הקרב; למשפחות גולדין ושאול - אני מתחייב לעשות הכל כדי שתוכלו להרגיש גאים במשכן הזה וביושביו. זו חובתי לזכור תמיד שהפוליטיקה היא כלי, היא איננה המטרה. אני תפילה שביום שאשכח, ביום שבו לא אצליח לומר במה אני מאמין, לא אהיה כאן.

חבריי חברי הכנסת, משפחתי היקרה - אשתי שירי, בתי תבור, בניי בארי, סיני ונגב-דולב, הוריי מרים ויונה, שביתם היה הבסיס - אני נכון למשימה, ניגש אליה בכובד ראש ובחרדת קודש.

אני מאחל הצלחה לחבריי מכל המפלגות. מבקש ומברך - כדברי הרב הראשי הרצוג ז"ל - את מדינת ישראל, ראשיה, שריה ויועציה, שיעשו רק את הנכון והישר. הדרך ארוכה והמלאכה רבה, ואין אנו בני חורין ליבטל ממנה. תודה רבה.