לחוש את אותה שייכות למדינת ישראל

תודה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, השרה אורית, חברי הכנסת, המשפחה וכל הנוכחים, חברים, מי שחפץ בשינוי יציב לעצמו חזון ויוביל תהליכים למימוש החזון. לא די בלהציב חזון. כשאני מסתכל על העתיד דרך החזון, אני רואה את כל היישובים במדינה, ובמיוחד בפריפריה, יהודיים ולא יהודיים, בצפון, בגליל וגם בנגב - למרות שאני לא מהנגב - חיים ביחד בהרמוניה מלאה, בשוויון חברתי, תכנוני, כלכלי ועוד.

מכובדיי, מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, עם ששרד את השואה כמיעוט על אדמת אירופה. כמפקד במשלחת "עדים על מדים", שראה מקרוב את שרידי השואה על אדמת פולין, מחנות ההשמדה, את מחנות העינויים ואת שתיקת האפר וכישראלי, אני אומר ותובע בלב שלם: המדינה חייבת לאפשר למיעוט שאינו יהודי בה לחיות בשוויון ברמת החיים, בחובות, בזכויות, בכלכלה, בתשתיות, בתעסוקה ועוד. אך לצערי, אין קשר בין החזון שדיברתי עליו לבין המציאות. קיים פער גדול, פער שמנציח את השוני, פער שמתבטא בהזנחת התכנון שנים ארוכות - הזנחה שיצרה מצוקה אמיתית בכל פינה ובכל תחום בחיים.

אני יודע ומכיר את קשיי התכנון, במיוחד באדמה פרטית, כשמדובר באדמות טאבו, לעומת תכנון באדמות מדינה, אך הדבר אפשרי. ולמה אני אומר אפשרי? כפי שהרצל, שתמונתו מכבדת כאן את המשכן, אמר, אם תרצו אין זו אגדה. כך עשיתי בחורפיש, היישוב שלי, בהפקדת תוכנית מתאר שפתרה את בעיות התכנון בכל התחומים שנים קדימה, וכך אפשר לעשות בכל היישובים הדרוזיים, הצ'רקסיים, הערביים. לתפיסתי התכנון חייב להיות תכנון צופה פני עתיד, תכנון מודרני, תכנון שמשלב את כל תחומי החיים, תכנון שמשולב גם בתכנון אזורי, ושלשמחתי היום גורמי התכנון מתחילים לדבר במונחים של תכנון אזורי, ולא רק נקודתי יישובי. לדוגמה, תוכנית אב גליל מערבי 2040 שמשרד השיכון הוביל - לדעתי מהתקופה שלך, חבר הכנסת יואב, השר לשעבר - או חשיבה לתכנון פרויקט לאומי לרכבת הרים ומערכת רכבלים בגליל, בדומה לאירופה, דבר שיהווה חלק מהפיתוח הכלכלי והתיירותי של האזור. יש עוד הרבה דוגמאות, וזה לא המקום כמובן לפרט אותן. אני אומר שתכנון כזה ייעשה על-ידי ועדת תכנון ייחודית ומיוחדת במסלול מהיר, מה שיביא להסרת כל החסמים ולתכנון אפקטיבי הרבה יותר ממה שקיים כיום.

כנסת נכבדה, חשוב לי להדגיש שהצעיר הדרוזי - אגב, בדומה לעמיתו המוסלמי, הנוצרי או הצ'רקסי - כשהוא חוזר לכפר אחרי השירות הצבאי ואחרי הלימודים ורוצה לבנות בית ולבנות משפחה, ואין לו איפה לבנות כי לא הרחיבו לו את תוכנית המתאר, הוא נאלץ לעקור מטע זיתים או מטע תפוחים או דובדבנים שפרנס אותו ואת משפחתו כדי לבנות לו בית. מאחר שזה לא בתוכנית המתאר, אין לו היתר בנייה ואין לו גם משכנתה. הוא לוקח הלוואות, לוקח את החסכונות של ההורים שלו. במקביל, מביאים אותו לבית דין, הוא נשפט וחוטף קנסות במאות אלפי שקלים. כל חייל מוצא את עצמו מחזיר הלוואות, מחזיר קנסות לבתי המשפט, והוא המפרנס היחיד. אשתו מלומדת בדרך כלל, עם תעודת מקצוע, אבל אין אזור תעסוקה ותעשיה שיוכל להעסיק אותה, אז היא מובטלת, והוא נושא בנטל הפרנסה לבד. אני אומר לכם, רק מזוכיסט, מי שאוהב להתעלל בעצמו, מסוגל לעשות לעצמו דבר כזה.

על כן, אני אומר שלא די בתכנון. נניח שסיימנו את תהליך התכנון. חשוב לא פחות זה יישום התכנון. יישום התכנון יביא לעלייה ברמת החיים על-ידי בניית יחידות מגורים, מוסדות חינוך, אזורי תעשיה ותעסוקה, דבר שיוביל לפיתוח כלכלי, העלאת רמת החיים והורדת רמת האלימות. הנוסחה מאוד ברורה: רמת החיים עולה, רמת האלימות יורדת, ולשם אנחנו צריכים לשאוף כולנו. וכמובן, זה יבטל את הצורך בחוק קמיניץ. דובר רבות על חוק קמיניץ - חוק שמגביר את הפיקוח. לא יעלה על הדעת שהפיקוח קודם לתכנון. תנו לנו לסיים את התכנון ואחרי זה תביאו כל חוק אפשרי. על כן דינו של החוק הזה להיות מוקפא עד גמר התכנון.

אני מבקש כאן להזכיר שסעיף 7 בחוק הלאום, שלא כולם נכנסו לעומקו, אומר שמדינת ישראל תתכנן ותפתח את היישוב היהודי בלבד; לא כתוב "בלבד", אבל תתכנן ותפתח את היישוב היהודי. לא יעלה על הדעת שבמדינת העם היהודי לא ניתן לפתח יישוב שאינו יהודי על-פי חוק, ומה עוד, איזה חוק? חוק-יסוד, משהו שלא מובן. סעיף זה מנציח את הפער, ועל כן דינו של הסעיף הזה להיות מבוטל, וחוק הלאום דינו להיות מתוקן בהתאם לרוח הדברים והמשך העשייה של כחול לבן בממשלה הקודמת בקידום חוק השוויון, חוק-יסוד - דבר שהתחילו בממשלה הקודמת. חברים, אני אומר שהטיפול בשאר הפערים יהיה קל יותר אחרי שנסיים את התכנון ונתחיל ליישם את הפיתוח. כשיש תוכניות, הנושא פשוט יותר.

כדרוזי ישראלי - ואני גאה במדינה שלי - אני אפעל לשוויון כך שכל תושבי המדינה ללא הבדלי דת, גזע ומין יחושו את אותה שייכות למדינת ישראל ואת אותה גאווה. אנו נמשיך להוביל את המדינה בהצטיינות בחינוך - הוכחנו את זה בעבר; נקדם את תעשיית ההייטק; נשלב את הנשים שלנו בתעסוקה שמתאימה למקצועות שהן רכשו באקדמיה.

מכובדיי, לכנסת הגעתי מהשלטון המקומי, כראש מועצה מקומית חורפיש לשעבר וראש ראשי הרשויות הדרוזיות והצ'רקסיות בישראל. לכן אני מכיר היטב את המצוקה של כלל הרשויות בארץ, לא רק של הדרוזיות, וכל מה שחסר להגיע לרמת חיים נאותה לתושבים. לפני השלטון המקומי ניהלתי את אגף המגזרים ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים, ולפני זה ניהלתי את מערך הביטחון בצפון ואת אגף הביטחון של המוסד לביטוח לאומי. לשם הגעתי כמובן אחרי שפרשתי מהצבא אחרי שירות של 25 שנה.

נולדתי וגדלתי בחורפיש. חברים, אני גדלתי בעוני רב - משפחתי נמצאת כאן - בן למשפחה של פלאחים שגידלה טבק למחייתה ומכרה לחברת דובק. גידול טבק בהרים ללא גישה וללא דרכי גישה לאדמה, במונחים של היום זאת עבודת פרך אמיתית, וכשמה כן הוא. עבדתי בכל עבודה אפשרית כדי להיות שותף בנטל הפרנסה של המשפחה: ניקיון לולי עופות במושבים, קטיף פירות, טרקטוריסט בפלחה, ממושב מבקיעים בדרום דרך מרבית המושבים שלנו בצפון ועד לחרמון.

העוני וחוסר מוסדות החינוך התיכוניים בחורפיש הביאו אותי לפנימייה החקלאית כפר גלים, ושם למדתי, בחוף הכרמל. לצבא התגייסתי לנח"ל יחד עם חבריי לפנימייה במסגרת גרעין התיישבותי למושב הר אודם ברמת הגולן, יחד עם חברי וידידי בני גנץ, יושב-ראש הסיעה שלי, שאני אודה לו בהמשך. משם המשכנו לקורס קצינים ביחד, ודרכנו גם הצבאית וגם האזרחית, המשיכה במעלה הדרך.

השירות היה מאתגר ובתקופות גורליות לעתידה של המדינה, החל מפינוי סיני ויישום הסכם השלום עם מצרים, דרך מבצע ליטני, מלחמת לבנון הראשונה, האינתיפאדה הראשונה, יישום הסכמי אוסלו ואירועי פתיחת מנהרת הכותל בשנת 1996. במהלכם שכלתי את אחי נביה, זיכרונו לברכה, סגן מפקד אוגדת עזה, שנפל במהלך קרב במוצב טרמית רפיח.

אין לי ספק שהמסלול המאתגר שעברתי עיצב את דרכי עד לכנסת. כנסת נכבדה, אני מבקש להדגיש לכולם שהדרוזים, כ-140,000 אנשים, הם הון אנושי עצום, בעל ערך מוסף למדינה בכל תחומי החיים; עם ערכי, מוסרי, שנאמן לדרכו ונאמן למדינה, ועל כן אני מצפה ומבקש - וגם מקווה - מכל חברי וחברות הבית לתמוך בכל פעילות וחקיקה לקידום כל האזרחים במדינה, קודם כול, והיישוב הדרוזי והצ'רקסי וגם הערבי, למען עתיד בנינו והדורות הבאים.

לקראת סיום, אני מבקש להביע תודה לכל מי שבזכותו אני עומד כאן: למשפחתי היקרה בהרכב חסר, ההורים שלי, זיכרונם לברכה, ואחי נביה, לאשתי שאדיה, שיושבת כאן, על הגיבוי שנתנה לי לאורך כל הדרך בכל תפקידיי בחיים, לבנים תימור ואשתו רובא, טירן ומיראל, לבנות יארה והאיה ובעלה סאמר, שלא נמצאת כאן, אבל מפה אני שולח לה בריאות שלמה, כי היא בחדר יולדות בדרך לנכד נוסף.

אז אני מפה מאחל לך לידה קלה. תחזרי הביתה עם נכד, אמן ואמן. למנאל, הבת של נביה ובג'את, וכמובן לכל המשפחה של הבת של נביה ושל בג'את, לאחותי, לאחים שלי, לדודים, לקרובים, למקורבים, ראשי המטות, כל התומכים, הנהלת המפלגה, חברי הכנסת וחברות הכנסת בכחול לבן. תודה מיוחדת לבני, שלא נמצא כאן, שבאמת נתן בי את האמון להיות חבר כנסת במפלגה, על הגיבוי שאני זוכה ממנו לאורך כל הדרך - בני, איש של אנשים, איש שתרם רבות למען המדינה והמשך קיומה.

לסיום, הפערים הקיימים בחברה הישראלית הם ללא ספק תוצאה של החלטות ממשלתיות. אין בעיה בין העמים, בין העדות או בתרכובת הישראלית. אני שמח להיות שותף בממשלת השינוי הזאת כדי להביא את השינוי שהציבור כל כך צמא לו. אני חוזר ואומר שאני כאן לשרת אתכם ואתכן ולהשמיע את קולכם, כל אזרחי המדינה. תודה רבה ובהצלחה לכולנו.