הברכיים שלי רועדות

וזה יהיה מקובל עלינו, כפי שיהיה מקובל לחלוטין אם יבחר להיות מוסלמי או נוצרי. עם זאת, אל תטעו. הדיוקן המשפחתי הקטן שלנו אינו חריג וייחודי, הוא למעשה סיפור אלבני רגיל.

אותו הדבר נכון לגבי ארבע הקהילות הדתיות המסורתיות שלנו - אנחנו חוגגים את הימים הקדושים זה של זה, והמנהיגים שלהן מתאספים באופן קבוע, כפי שעשו, למשל, כשליוו את הנשיא הרצוג כשהניח זר באנדרטה שלנו לזכר השואה, בטיראנה, בזמן הביקור ההיסטורי שלו כנשיא, ראש המדינה הישראלי הראשון אי-פעם שנחת באלבניה.

זוהי רוח שנוצרה לאורך מאות שנים של קשיים, כיבוש ועוני. זו הייתה אותה הרוח שהביאה אלבנים מכל הסוגים לרחובות לקבל את פני האפיפיור פרנציסקוס ולברכו כשהוא ביקר בארצנו, ובקולו הקדוש הוא תיקן את התיוג שכולנו משתמשים בו לעיתים קרובות. לא, אמר האב הקדוש, לא סובלנות דתית יש לכם, אלא אחווה דתית. משום שהיא אינה נשענת על סבלנות אלא על הוודאות השקטה שהאמונה אינה נחלשת מנוכחות של אמונה אחרת, היא נפתחת בהשפעתה.

לרוח זו אנחנו חבים בגאווה את אחד מסמלי הכבוד המוסרי הגבוהים ביותר שלנו - 73 אלבנים מכל הדתות הוכרו כחסידי אומות העולם וזיכרונם זורח בין חומות כבוד האדם ביד ושם.

(מחיאות כפיים)

ובאותה גאווה אנו נפתח בקרוב את המוזאון הראשון שלנו המוקדש להגנה ולהצלה של יהודים בעיר ולורה, העיר האלבנית הגדולה ביותר בימי הביניים, שבה - נחשו מה - במאה ה-16, יהודים שברחו מרדיפות במערב היו יותר מחצי מהאוכלוסייה. הצעירים שלנו והאורחים הרבים שמגיעים מכל רחבי העולם לבקר במדינתנו היפה - שאגב, מספר התיירים הישראלים בה בשנה האחרונה גדל הרבה יותר מהר מכל אומה אחרת - יראו שם בעיניהם וישמעו באוזניהם כיצד אלבניה הקטנה תמיד הייתה מקלט בטוח עבור יהודים, הרבה לפני העידן שלנו; כיצד אלבנים מן השורה הפכו את המקום הקטן הזה למדינה היחידה באירופה שיצאה ממלחמת העולם השנייה עם יותר יהודים משהיו בה לפני המלחמה. אף אחד אחר באירופה לא יכול לטעון שיש לו כזה עבר נקי, ללא יהודי אחד, אפילו לא אחד, שהוסגר לנאצים.

(מחיאות כפיים)

ואיש אינו יכול להעיד טוב יותר מאלבניה על אמת פשוטה - שלהיות מוסלמי ולהיות אנטישמי אינם קשורים זה לזה על-ידי אמונה באלוהים, אלא על-ידי הבגידה המתועבת ביותר באלוהים.

ואין כבוד גדול ואחריות כבדה יותר מלהעיד על האמת הזאת פה, בליבה של ישראל, ברגע שבו במלחמה קורעת הלב בעזה, דרך הסבל הבלתי-נסבל של משפחות חפות מפשע, ישראליות ופלשתיניות כאחד, נפתח חלון הזדמנויות חדש להצלחה במאמצים לבניית השלום.

אין ספק שחלק מהכבוד הגדול הזה עבורי הוא לבוא לכאן כמה ימים אחרי שהפרלמנט האלבני אישרר את ההחלטה להצטרף לנשיא טראמפ במאמציו לשלום ולפתרון סכסוכים, ולהפוך את אלבניה לחברה מייסדת במועצת השלום שלו, שתתרום בענווה למשימה המונומנטלית של הפיכת חלון ההזדמנויות החדש הזה לאופק חדש של תקווה ושגשוג עבור תושבי עזה ועבור האזור.

כעת, הרשו לי לקחת אתכם איתי לרגע הרחק מירושלים, למרכז עיר הבירה שלנו, טיראנה. יש מנהרה מתחת ללב העיר, היא נבנתה כדי לענות את אלה שכונו אויבי העם, ובסופו של דבר כדי לעמוד בפני התקפה של ארצות הברית או ברית המועצות. פרנויה שנוצקה לתוך בטון על-ידי משטר שחשש מכל אור של חופש והחזיק את עמו כבני ערובה בכלא באוויר הפתוח.

הזיכרון הבהיר הזה תמיד גרם לי לרחם על דמויות ומוסדות ציבוריים בינלאומיים נכבדים ובעלי משמעות, שמתארים בצדק את עזה כבית כלא באוויר הפתוח, אך כשלו ולא זיהו את הסוהר האמיתי של תושבי עזה - הם זיהו בטעות את האצבע עם זה שהאצבע הצביעה עליו, ובכך נכשלו לזהות שהסוהר של עזה הוא חמאס, ואף אחד אחר מלבד חמאס.

(מחיאות כפיים)

את האידיאולוגיה שלו, של טרור נגד עמו בראש ובראשונה, וכלפי האומה היהודית; את הגישה הרודנית שלו, ששום חיים של פלשתיני אינם שווים עד שמדינת ישראל תושמד והיהודי האחרון יימחק מארץ הקודש.

ולכן, עד שחמאס יפורק לחלוטין, שני מיליון האסירים שלו לא יהיו חופשיים באמת ושום שלום לא יוכל להתקיים.

(מחיאות כפיים)

היום המנהרה הזו בטירנה הוסבה למרחב המוקדש לקורבנותיהם של אלה שבנו במקור את המנהרה. ואני מאחל בכל ליבי שמעט מרבבות מנהרות הטרור שבנה חמאס, המקום שבו בני הערובה שנחטפו ב-7 באוקטובר נרצחו, נאנסו, עונו וצומקו להעתקים אנושיים מהמאה ה-21 של האסירים בגרמניה הנאצית במחנות ריכוז, יעברו שימור כחלק מתוכנית שיקום עזה, ויהיו עדות ניצחת לטובת שלום מתמשך בין שתי המדינות העתידיות.

הן צריכות לעמוד כמנהרות של זיכרון קולקטיבי והחלמה, במקום שבו גם הסבל הנוראי של בני הערובה וגם האובדן העצום של חיי פלשתינים הומרו למערכת ההגנה המחרידה ביותר שנבנתה אי-פעם, בידי המוחות האנושיים האכזריים ביותר. חומר גלם שהלבנים שלו היו גופות אנושיות ישמש כנרות דולקים לנצח של סליחה מבלי לשכוח, וכקריאה עקבית לכולם שזוועות כאלה לא יקרו שוב לעולם. יש לנקות את שורשי העניין.

כשאתם יורדים במדרגות מנהרות טיראנה, משפט באור ניאון, מאת פרימו לוי, משקיף עליכם: אלו ששוכחים את עברם נידונים לחיות אותו מחדש. אנו חורטים את השם הזה באור על הקיר, ואני מביא אותו לפה לא כדי ליצור איזושהי הקבלה, בלתי אפשרית, בין ההשמדה התעשייתית של היהודים - פשע ענק בהיסטוריה האנושית - לבין הסבל שנגרם מהמשטר הקומוניסטי שאנשי אלבניה עברו. לא. אני מביא את פרימו לוי ביחד עם מנהרת הזיכרונות שלנו כדי לומר לכם שאנו האלבנים מכירים את כאב פצעי ההיסטוריה, ולומר למי שיש להם דעה שונה משלי לגבי עזה כבית כלא פתוח, שאנו האלבנים למדנו בדרכים שקשה לדמיין מה קורה כשהאידיאולוגיה הופכת לאל, המדינה הופכת למזבח, ואנשיה נהיים ככבשים, אנשים שנגזלת מהם אנושיותם כדי להשליט אימה באוכלוסייה כולה.

ישנה היסטוריה שמאחדת את עמינו - כמובן, הפרק החשוך של השואה. אבל המורשת המשותפת היא בת עשורים רבים: יהודים שמגיעים לחופינו אחרי הרס המקדש, ספרדים שמחפשים מחסה, משפחות שמחפשות מפלט בארצנו, שוב ושוב ושוב, בכל פעם שאירופה שוקעת לדחפים החשוכים ביותר: שנאת יהודים. בשנות השלושים, יהודי אמריקני שנשלח לאירופה, לאו איטון, כתב בדוח ששיגר לקונגרס האמריקני שאלבניה התבלטה באירופה כמדינה שמתועד בה מתן מחסה לפליטים יהודים. הוא הבחין שהגיוון הדתי, הגיוון באלבניה, היא דבר מעשי, לא סמלי. מוסלמים, נוצרים אורתודוקסים, קתולים ויהודים חיים במסגרת שבה הדת אינה מדכאת את האמון האזרחי, ולכן אפשר לתפוס את אלבניה כמקום ראוי להתיישבות יהודית ולהגירה, מקום שאין בו מחסומים חברתיים או משפטיים כלפי היהודים.

באותן שנים ממש, לפני המלחמה, כשהאנטישמיות גאתה ברחבי אירופה, אלבניה אף הכירה בשבת כזכות אנושית של הקהילה היהודית, והפכה למדינה היחידה בחלק זה של העולם שעיגנה בחוק דרישה ממעסיקים, ציבוריים ופרטיים כאחד, לכבד את השבת.

בזמן השואה, כשהנאצי הרמן נויבאכר דרש רשימה של יהודים ושל הזהב שברותם, הנציגים שלנו השיבו במשפט שראוי להיחקק על סלע: אתה יכול לקבל את הזהב, לא את היהודים.

(מחיאות כפיים)

את הזהב יכלו לקחת. על היהודים עלינו להגן.

זאת לא אגדה, זאת אלבניה, שבה שהיהודים לא הוסתרו מעיני החברה, הם הוסתרו על-ידי החברה. ואם אתם רוצים הסברים לנס הזה, אין צורך בתיאוריה פוליטית או ברב, אף על-פי שאני יודע שרבנים יכולים להסביר דברים מורכבים מאוד במילים פשוטות ואף לנבא ניסים. אבל לא, כל מה שצריך הוא משפט אחד מהחוק הראשון הכתוב שלנו, קוד הכבוד מימי הביניים: הבית האלבני שייך לאלוהים ולאורח - לא האורח שאתה מזמין, כמובן גם הוא, אלא האורח שדופק על דלתך, הזר שצריך עזרה. בגידה באורח הזה, על-פי הקוד שלנו, היא פשע בלתי נסלח. זהו כתם על שמך הטוב, והעונש עליו הוא הדרת כל המשפחה מן הקהילה. אז עדיף למות מלוותר על האורח, ומאחר שיהודים היו אורחיה של אלבניה ממש כאשר מכונת המוות המפחידה ביותר שהאנושות בראה אי-פעם הגיעה לארצנו, עבור האלבנים, ובראש ובראשונה המוסלמים האלבנים, שהיו אז רוב מוחלט בארצנו, ההחלטה הייתה פשוטה: אנו מעדיפים למות מאשר לוותר על היהודים שלנו.

(מחיאות כפיים)

תודה. הפרק המואר הזה בהיסטוריה של אלבניה נושא עימו מסר רלוונטי מאוד לעולם של היום - העולם שזקוק לתזכורת חוזרת ונשנית של מה שחנה ארנדט לימדה אותנו בבהירות חסרת רחמים: הרוע הוא לא דמוני אלא שגרתי, תוך סיכון להיות רע. הרוע הוא בנאלי. הטרגדיה של השואה היא לא רק האכזריות של מעטים אלא הפסיביות של רבים. אבל בארץ הקטנה שלנו קרה ההפך: האנשים שלנו היו עניים, לא היה להם כוח, לא היה צבא או כל גבול אסטרטגי, אבל היה להם משהו יקר ערך עד מאוד באותה נקודת זמן היסטורית: היכולת לראות פנים של בן אנוש ולזהות את המחויבות הערכית והמוסרית כלפיו.

כשאחרים מסרו את היהודים השכנים לרשויות, האלבנים הביאו אותם לחוף מבטחים. כשהציות הפך לשקר השקט של הרוע, הסבים והסבתות שלנו בחרו באחריות, ובכך הם שמרו על הפינה הקטנה הזאת באירופה אנושית, בימים שבהם האנושות דעכה מיום ליום.

הסיפור הזה איננו דבר שאנו מתקשטים בו לעיני אחרים; זהו מצפן שעלינו ללכת על פיו אם אנו רוצים להיות ראויים למתנת החיים שהעניק לנו האל המשותף לכולנו, ולעשות משהו ראוי מהמתנה הזאת בעודנו חיים על האדמה, כך שילדינו וילדיהם לא יסבלו מחר בשל דבר שאין לנו אומץ להתמודד איתו היום או ללמוד ממנו אתמול.

משום כך הייתה אלבניה מהמדינות הראשונות באירופה שהעבירו חוקים כנגד אנטישמיות, ומשום כך שילבנו את הלימוד על השואה במערכת החינוך שלנו ומשום כך אנו בונים כרגע באירופה, במרכז אירופה, שני מרחבים תרבותיים בהשראת הדוגמאות הבוהקות שהציבו אבותינו המוסלמים והנוצרים שסיכנו את נפשם ואת חייהם כדי להציל יהודים.

אבל לא מדובר רק ביהודים. מדובר באנושות ובאנושיות, ולא כמילה מופשטת, האנושיות שלנו. משום כך כבר שנים רבות אלבניה מציעה מקלט לכמה אלפי אזרחים אירנים, שבשל התנגדותם לקצבים מטהרן היו למעשה בסכנת חיים. הדבר לא היה נטול סיכונים בעבר והוא איננו נטול סיכונים כיום. להפך, להישאר אנושי כשהאנושות נתונה ללחץ קיברנטי הוא תמיד דבר שכרוך בסיכון. ומכיוון שאלבניה לקחה את הסיכון הזה לפני כמה שנים היא סבלה ממתקפת סייבר חמורה מאירן, שהרסה את מרשם האוכלוסין שלנו. עמדנו בכך. הם לא הצליחו.

אני רוצה לשתף אתכם שחברים חזקים הציעו לנו שלא להגיב בעוצמה לאירן כיוון שהם מסוכנים, אבל נתנו לאנשי שגרירות אירן 24 שעות לעזוב את ארצנו וחתכנו כל חיבור שהיה לנו עם הרפובליקה של חומייני. אני לעולם לא אתאר אותה כאיסלאמית, כי איסלאם זו אהבה וענווה, חומייני זה מוות ושנאה.

(מחיאות כפיים)

זה לא כתוב פה, אבל אני רוצה לעשות את מה שביבי עושה כל הזמן ולצאת מהנאום הכתוב שלי ולומר את הדברים הבאים.

זוג חברים יקרים, הגבר הוא אירני, אמרו לנו שלפני כמה ימים שבשוק בטהרן הוצתה אש בתוך שוק, בזמן שהשוק מוקף במתנקשים. כלומר היו לאנשים שתי אפשרויות, או להישרף על-ידי הלהבות בתוך השוק או למות בשערי השוק. אך השאלה שלי היא כזאת, איך זה אפשרי שבזמן שהתקשורת העולמית מדברת על 30,000 אנשים שנרצחו בשלושה ימים, אין אף מקום וכיכר באירופה שמפגין כנגד האייתוללות ומגנה וקורא לסוף המשטר הזה?

(מחיאות כפיים)

זו שאלה שלא עליכם לענות עליה, אתם יודעים את התשובה. וכפי שהצענו הגנה לאלו שברחו מאירן, אלבניה נהייתה חוף מבטחים לעוד כמה אלפי אנשים בזמן הכאוס בקאבול שנוצר על-ידי כוחות הקואליציה של אפגניסטן. לעומת זאת, רבים אחרים, גדולים ועשירים, סגרו להם את הדלת אחרי שהבטיחו לאנשים האלה חופש, דמוקרטיה וזכויות לכולם, ואחרי שאלה שטפו להם את המכוניות וניקו להם את הבתים, הם פשוט נעלמו. אולי בגלל שהטובים ביותר בקאבול לא היו לבנים מספיק, או שהיו מוסלמיים מדי עבורם.

התברכנו, ואנחנו שותפים לרשת הסולידריות המיוחדת ביותר שאי פעם ראיתי, שיש לה אמצעים כלכליים, חברתיים ועוד. לא ממשלת ארצות הברית ארגנה את זה, ארגנו את זה אזרחים אמריקנים, מכל קצווי הקשת הפוליטית, שתומכים באנושיות דרך יצירת משולש בין ארצות הברית, אלבניה וקטר. ראש הממשלה של קטר, מוחמד רחמאן, נהיה מגדלור של תקווה והפך את דוחה לנמל תעופה שמאפשר לאלפי אנשים לברוח ולהגיע לאלבניה. אני מבטיח לכם שאני לא כאן להטיף לאף אחד, לא רק משום שארצות קטנות כמו שלי אינן מטיפות אלא זוכות להטפות, אלא גם משום שאני מאמין שאלה שמטיפים לישראל מרחוק מסתכנים לא באי-הגינות אלא באי-צדק. עם זאת, אני מאמין שחתירה לשלום אינה קשורה לשאלה כמה רע הצד השני, אלא לשאלה עד כמה אדם בוחר להישאר נאמן לערכיו.

ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות, שבו מנהיג מיוחד במינו, שייח' מוחמד בן זיאד, שבר סכסוך ממושך והראה לעולם שאם אנו זוכרים שאלוהים הוא בצד שלנו וגם עם הצד השני, ואם אנו אמיצים מספיק להבין שתחת השמיים כולנו בצד של השלום, אז השלום אינו רק דרך אפשרית לעתיד, הוא הדרך האפשרית היחידה לעתיד. ויותר מזה, אני מאמין שמה שמאפשר את חלון האפשרויות הייחודי הזה הוא הרגע שבו נמצא המזרח התיכון. מה שקורה בשכונה שלכם מסמל בעיניי את מה שקרה באירופה כשמנהיגות בעלת חזון קיבלה השראה ממודרניות ואנושיות והפכה את פירנצה למרכז הרנסנאס. ישראל כבר איננה היחידה המחפשת שינוי, יוזמה ומנהיגות בחלק זה של העולם. מרחובות ריאד ועד לנווה המדבר של אבו דאבי ודוחה אנו חשים ברוח של שינוי, שיש לה מעט מאוד במשותף עם הקריקטורה הקודמת, הישנה, של המדבר. בערב הסעודית יש מנהיג צעיר ובעל חזון, דומה ללורנצו מפירנצה, והיא משתנה במהירות עוצרת נשימה. איחוד האמירויות הציב את עצמו בחזית המנהיגות העולמית באג'נדה הירוקה, ובאחריות החברתית שמעבר לגבולות, לשפות ולצבע עור. במקביל, קטר, בהובלת האמיר, שייח' תמים בן אאל ת'אני, עשתה קפיצה שלא תיאמן לתוך הזירה העולמית, בין היתר הודות למודל לחיקוי שהיה לו, אחותו השייח'ה אל-מיאסה, נעשית מעבדה לדור הבא בסגנון החיים האורבני. כיום המגמה המשותפת לשכנים הערבים שלכם היא התנועה לעבר קידמה ויופי. הצעדים האלה גורמים למגרש המשחקים הישן והמופלא של אירופה להיראות שומם וקודר.

עכשיו, יש שאלה שעולה באופן עקבי: איך ייתכן שהסיפור הבלתי-ייאמן הזה של העתיד הנכתב עם תקוות וחלומות במדבר, מתקיים בד-בבד עם קונפליקט שיצר סבל ארוך וחורבן, פצע שעדיין שוכן קרוב ללב המזרח התיכון, כמו מלכודת, מלכודת שמסוגלת לבלוע לתוכה כל חלום ותקווה לבנייה מחודשת במחוז הזה? זה לא אפשרי. אין סיכוי לקיים את שתי המגמות לאורך זמן. אם כן, אני מקווה ומאחל שהסכמי אברהם יימשכו, אולי דרך ההתבוננות אל העבר העקוב מדם מבעד לעיני העתיד, ולא להפך. אולי כך האזור הזה כולו, עם איחוד האמירויות וגם אחרים, יחשוף שלא רק שהשלום אפשרי, אלא ששלום יכול לרומם אומות החפצות בשלום, בדרך נס, ברוח הסכמי אברהם.

אלבניה, שגם ישראל וגם המדינות הערביות נמנות עם חברותיה הטובות, וגם טורקיה, אינה יכולה להתברך ביותר מזה. אנחנו חותרים להעמיק את הקשרים עם אחים ערבים, אחים טורקים ואחרים ולהשתתף בכוח הייצוב הבינלאומי המתהווה בעזה.

אדוני היושב-ראש, אתה יודע שיהודים מדברים הרבה, אבל לא ידעת שאנשים מהבלקן מדברים הרבה ומאריכים בדיבורם.

(מחיאות כפיים)

אני מבטיח לך שהזמן הנדיב שנתת לי לנאומי במקום המיוחד הזה מתקרב לסיום. וכפי שפתחתי בדברי מרטיר ערבי למען השלום, אני רוצה לסיים בדברים של מרטיר יהודי למען השלום. מעומק ליבנו אנו קוראים לכל אזרחי מדינת ישראל - בוודאי אלה שגרים ביהודה, שומרון ורצועת עזה - כמו גם לתושבים הפלשתינים, לתת הזדמנות לשלום, לשים קץ למעשי האיבה, לתת הזדמנות לחיים, חיים חדשים. אנו קוראים ליהודים ופלשתינים כאחד לנהוג באיפוק, לשמור על הכבוד האנושי, לנהוג בצורה ראויה ולחיות בשלום וביטחון. אנו בראשיתה של דרך חדשה שתוביל אותנו לעידן של שלום, לקץ המלחמות. אמן.

(מחיאות כפיים)

מי ייתן ויבורך זכרם של אלה שאינם עוד. מי ייתן והאומץ של אלה שסירבו לציית יהיה לנו למצפן. מי ייתן ומדינת ישראל תשגשג ותהיה בטוחה לעד. מי ייתן והפלשתינים יהיו חופשיים ויחיו בכבוד במדינה משלהם. ומי ייתן ושתי האומות הקטנות שלנו, הגדולות ברוחן, יישארו מחוברות לא רק על-ידי היסטוריה אלא במחויבותן לשמור על האנושות אנושית. תודה רבה.

(מחיאות כפיים)