לא קל לבוא בשעריו של ספר ולסכם את הכלול בו. בבואך להכיר משורר וספרו, הטוב מכל להתבונן בחומרים שבו: בריאליה הפיסית, הרגשית והרוחנית. יש לאסוף את המלים המנחות את הקורא אל המשמעות החבויה בשיר. ואלה הן המלים הבולטות לעיני המתבונן הבא בשערי הספר ומתחיל להעמיק בקריאתו:
חיפושים עקרים (עמ' 7)
תוגה ובדידות
כמיהת הלב וגעגועים (עמ' 8).
אלה הם התכנים הרגשיים. הריאליה הפיסית מתבטאת - בין דברים שונים אחרים - בעיקר ברוח הסערה, חושך ואור, אופל ונוגה זוהר, (עמ' 9). יש פלומות עשב, צלילים, אדמה. ניתן לומר כי אלה דברים אווריריים, רוחניים, מדברי הרוח: אך מתגלה בם גם תכונה שעוד נשוב להזכירה - הפרדוקס, הניגודיות הקוטבית בה שירת המחבר מתמצה.
על השירים שורה רוח של Spleen. - תוגה, ויתור ועייפות, עגמומיות ורצינות. זהו עולם בו "המועקה תפתח... באש ותסתתר בין כפלי הנפש"; עולם בו "תחושת הצער... תברא את המלים... עד ש[אדם?] יכרע תחת כובד משקלו ויתאחה בהרהורי החמלה הנודדת בין הייסורים." (עמ' 14). יש בשירים יחס רציני מאד אל החיים. גם הריאליה הפיסית שבשירים שוממת: גם היחס אל הפיסי - גם אל האהבה - שומם (ומאכזב). אנו פוגשים את הבדידות בצורת כלבי מדבר, יללת רוחות ויבבת האדמה. אנו מתוודעים לייסורים; במקרה זה, בתחילה, ייסורי האב, לו ולזכרו מוקדש הספר.
בהתאם, רב בשירים הכאב: אפילו תיאור טיול בשניים בשערי ירושלים - האירוע המרכזי והקובע בשיר הוא איננו הדו-שיח המתרחש בין המארח לחברו תוך הצגת מראות העיר בשיר, אלא קביעתו כי פני חברו עטו תוגה, הוצפו כאב, ומשתרר עליהן מין מבע של צפייה נכזבת. השיר מביא את הקורא אל הלכי נפש, צער וכאב. הוא הנותן ביד המחבר לשאול שאלה מרכזית לו הנוגעת למהות ה"אני" (עמ' 13): מי הוא "אני" זה בכלל? "פעם תדמה שאתה הוא אתה/ ופעם תדמה כאילו אתה מישהו אחר". התשובה שהמשורר מוצא לחידה היא כי "אני" זה, התכוף הרהורים מולידי צער, מוליד לבסוף את השיר: וכדברי לואי ה-14 (בערך): השיר הוא
אני.
ואמנם, לא כל הזיכרונות עטופים הוד והודיה; השירים עטופים מציאות, לאו דווקא תהילה ואושר. המציאות הארצית קודמת. רחוקים מכאן האידיאליזם הצרפתי או הרומנטיקה: האב מופיע כאן בקרב זקנים אלמונים הנאנחים בייסוריהם. כל הזקנים האלה שבים בדמיונו הפורה של המחבר מן האופל, קמים לתחייה ביריעות הזיכרון תוך פחד ו"צעקה אילמת", (עמ' 9), בכל סימני זקנתם. האב "ישובו ייסוריו מן האופל ויערמו על לבך", לב הבן. (עמ' 8).
רוב שורות השיר מבוססות על ניגודים, פרדוקסים, אוקסימורונים, קישורי דברים בעלמא, בלתי מתחברים לוגית ביניהם, אולי מהתרשמויות הנפש.. וכבר הוזכר לעיל האור והחושך, אפילה וזוהר: ליטופה המנחם של יללת הכלב המיוחם (עמ' 9): יש דממה המיתרגמת באוזני הדובר כרחשים, שעולים מן העלים, העלוה: (עמ' 12): יללת הרוח ויבבת האדמה. שירת אלבו שופעת דימויי צליל ודממה למכביר.
יש גם צוקים קרחים - מול שדות מוריקים: רחש ודממה: יש ואין: צעקה אילמת; אימה ואהבה: רחמים ועריצות: אדיבות, נימוסים ושיגעון: ליטופו של כלב מיוחם: קרעי צל וצינתו של הבלתי נראה: הספר מלא הרהורי מוות - ומדבר, לעומתו בין היתר, על ילדות, ינקות ותחילת החיים (כגון בסיפא שיר בעמ' 16). בשיר "במילה אחת", בעמ' 17, אנו פוגשים "קרעי מילים שישמיעו מעין סלסול אנדלוסי, קולות שמימיים,/ גניחות ואנחות... כמו כלבים לאור הירח". די בדוגמאות אלה לע"ע להמחשת הנאמר. כולן לקוחות מהשירים הראשונים שבספר.
מחריד בערטולו, ישירותו ויכולתו לתאר את המציאות השיר בעמ' 15: "תחילה גופו וגו'". המשורר מתאר את אביו - למעשה את הזיקנה בכלל - ללא כחל וסרק, ואין דבריו אלא פרי ההתבוננות במציאות כפי שהיא עולה, מתהווה ונגלית לנגד עיניו, עם כל תחלואי הגוף, נבילתו ונִבלותו, כאביו וייסוריו, אין אוֹנוּתוֹ הפיסית והנפשית. זה הגוף בגסיסתו, במציאות האבדן, מול המוות בעיקרו. זהו מתן דין וחשבון על תולדות החיים. אין לשיר זה ולדומיו כל זיקה אל השירה הרומנטית - אדרבא, הוא התרסה נגד התפישה המייפה, התפיסה שרואה את מטרת השירה בהשראת רוח האסתטיקה על הקורא: השירה העוקפת ככל יכולתה את הביטוי הישיר ומתמלא באופמיזמים
1.(שימושים ב"לשון נקיה"). שירת אלבו מביטה ביושר בעיני המציאות ואינה מבקשת לכסות מהקורא מאומה. שיידע מה המציאות, איך זה באמת היה עם האב, איך אנחנו נמות.
שירה זו אין לה מהלכים ברוחו של קיטס, לפיו:
"הַדּוֹר הַבָּא יִקַּח לֶקַחֲךָ אַף הוּא:
"אֱמֶת וְיֹפִי, יֹפִי וֶאֱמֶת
רַק זֹאת תֵּדְעוּ, וְדַי לָכֶם לָדַעַת"
2 (ג'ון קיטס, "שיר לכד יווני", בתרגום ראובן צור, בספר שירת הרומנטיקה, הוצאת עקד, תשכ"ח).
בשיר זה האמת בהחלט מתנגשת עם מושג היופי. לפי המוצג המצורף, הרומנטיקה עומדת עמוק ברגליו בשקר.ואם אין מבקר יכול להתחבר עם כל שירי מושא ביקורתו, הרי שעם שיר זה - ועם אחדים נוספים - אני יכול להתחבר ולחוש אליהם קרבת רוח...
ואולי בכל זאת רומנטיקה - השיר הוא תרגום לעצב הקיומי על כי אין אנו אלא צל חולף על פני האדמה: חיינו, ככל החיים על פני האדמה מסומנים בסימן החילופיות, הזקנה והמוות, מות חיי אדם. זה מקור הערגה, הפחד, הגעגועים, הבכי והבהלה, האימה המרחפים על פני כל השירים, שירי הספר הזה.
אך יש כמובן גם הִתְחַיּוּיוֹת, החיים החדשים, - הילד המתנסה בגבולות עולמו ("חמדת השעה ההיא עוד חיה בי, עת יצאתי מהעריסה לזחול במרחבי הבית בין רגלי הכיסאות ושולחנות, למפות במדויק את מגבלות החלל...", עמ' 20): יש שיר געגועים אל ימי הילדות המוקדמים (עמ' 22), שזכרם יכולים לאשש אפילו את האמונה באלוהים, שאחרת מעמדו עם המשורר אינו במיוחד איתן (וראה בעמ' 40 את הנאמר בשיר "תרגיל באהבה", בו המשורר מונה את סוגי האהבה הקיימים בעולם - אהבת הילד אל אביו, אהבה לשירה, ("שפה, כמו שירה, בסופו של דבר, היא תרגיל באהבה"), אך לבסוף - האמנם מדובר באהבת איש אל אישה וכן להיפך, או על אהבת האל, כלומר האהבה בה ידבק אדם באל. "מצאתי לבסוף את אלהים, חסר עניין ממשי בעולמו...": האל אותו מוצא הדובר בשיר שקוע בשנתו כתינוק לאחר הנקה".
זו בהחלט שירה מקורית, בעלת קול ייחודי, עם ריאליה ודימויים מקוריים. מומלץ להכיר ולקרוא.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
