רונה, טל, יפתח, נועה, יקירינו, בני משפחת רמון,
מדינת ישראל מרכינה היום את דגלה. עם שלם בוכה היום, על בנו שנפל, על אסף. כל לב נקרע היום כי הילד של משפחת רמון היה ונהיה הילד של כולנו.
"אל תשלח ידך אל הנער", היו מילות תפילה חרישית שנשאתי בלבי, עת הצמדתי את כנפי הטייס המצטיין לחזהו של אסף. רק לפני שלושה חודשים קצרים.
אסף, מהנפלאים ומהטובים שבבנינו. הוא אסף עמו מורשת רוטטת של אהבת הארץ. של חוכמה, של אומץ לב, של נתינה, של אבא שפרץ לחלל. מורשת שבאה מעמקי המשפחה. משפחה שיָנקה מההיסטוריה של העם היהודי ותרמה להעזה ששמה מדינת ישראל.
ההיסטוריה הייתה של תפילות. והעוצמה היא של צה"ל. הפנים של ירושלים - הגובה של חיל האוויר.
עדיין מהדהדים באוזנינו צליליו של השיר שליווה את אסף וחבריו במסדר כנפיים: "כל מטוס שטס בשמים, כל כוכב מאיר בעיניים, מזכיר לי אותך". המילים שנגעו אז בלב כולנו, במגרש המסדרים, מתרסקות עתה לנגד עינינו. הלב שכֹה התרחב באותו יום קיץ, יום חג ודגלים, מתכווץ עכשיו ומאיים להישבר.
אילן ואסף, אב ובן ישרי דרך, מגביהי עוף, זקופי קומה, אמיצים ונועזים. נכונים לכל קריאה. מוכנים לכל משימה. שניהם גדלו כמצטיינים. שניהם נפלו כמצטיינים שבמצטיינים.
אסף, אנו נפרדים ממך, כלוחם בן לוחם, כתלמיד חכם בן תלמיד חכם, כנועז בן נועז, כחולם בן חולם.
רונה, טל, יפתח, נועה, משפחת רמון המיותמת, הייחודית, ההדוקה והמקרינה.
רונה האהובה, רונה. נכון. היית כבר גיבורה, היית ותישארי גיבורה. אין רונה אחרת. לא לך ולא לנו. אין גיבורה אחרת.
אני יודע שעוד לא נוצרו המילים שיכולות לרפא, עוד לא נולדו הדברים שבכוחם לנחם. אומה שלמה, על כל אזרחיה, כואבת היום ובוכה. איש על כתפי רעהו. ואין בהם כדי למלא את מקומן של פעימות הלב שנדמו. אבדון הפעימות שבאות עם צעדי הבן הבא הביתה בסוף השבוע מהבסיס. שוב אין בכוחן למלא את החסר. את המיטה הריקה. את ארון הבגדים. את החולצה עם הכנפיים. את ההתרגשות המהדהדת בחדרי הבית. את החיבוק. את הנשיקה. את ה"שלום". את ה"להתראות".
מכאן, מתל שִימרון המשקיף אל נהלל הראשונית. אל מול העמק המרהיב בצבעי סוף הקיץ. אנו נושכים שפתיים ונושאים את הכאב לביתנו.
כן. היום כולנו משפחת רמון.
ואתם, תשובו אל התמונות שבאלבום של אבא. אל צילומי החיוך שובה הלב של אסף, יפה התואר. אל הזיכרונות. אל רגעי התהילה שבחלל ושבשמים. אל רגעי השבר בשמי טקסס ובהררי חברון. אל הפצע שלא יגליד, אל הכאב שלא ייפסק. אל הגבורה שלעולם לא תישכח.
ליבנו שבור איתכם. עם כל דמעה זולגת. עם כל זיכרון שיש בו חיוך, עם כל רגע ספוג כאב צורב.
עם כל התרוממות רוח הבאה מרחוק ומקרוב. מגֹבה השמיים, מחום האדמה.
האומה כולה המומה. מוכת יגון. המדינה שותקת ודומעת.
פרק היסטורי חדש עלה מדרגה. ומצטרף לדברי הימים של ימינו.
הנחמה רחוקה, אבל יש גם במה להתגאות. יש על מה להישען. יש למה לקוות.
לא נפלתם לשווא. נסקתם לקו גובה חדש, ורוממתם איתכם את המדינה כולה.
כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
