כשאבא נולד לפני מאה שנה שלטו הצארים ברוסיה, אנגליה הייתה אימפריה חובקת עולם והעותמאנים שלטו במזרח התיכון. במהלך חייו קרסו שלוש האימפריות הללו, כוחות עולמיים אחרים עלו ונפלו, והגורל היהודי התהפך פעמיים. מנערותו ניחן אבא בראיית נולד מופלאה לחזות התפתחויות מעין אלה. ראיית נולד זו הביאה אותו לכתוב במאמרו על הרצל ב-1937:
- "הרצל ראה שהגחלים הלוחשות של אש השנאה הקדומה ליהודים שהקיפה בעבר את כל ארצות אירופה עתידות להתלקח מחדש ושאש זו עתידה להתפשט שוב. עמד לעיניו המראה של הקטסטרופה... היה ברור לו שאורב לאומה - הכיליון."
דברים אלה כתב אבא בגיל 27, שלוש שנים לפני השואה.
ראיית הנולד הניעה אותו לנסוע ערב מלחמת העולם השנייה אל ז'בוטינסקי, במקום מושבו בלונדון, כדי לשכנעו להעתיק את פעולותיו מאנגליה לאמריקה. אמריקה, אמר אבא לז'בוטינסקי, היא הכוח העולה ואנגליה היא הכוח היורד, וניתן יהיה להשפיע על מנהיגי ארצות-הברית ועל דעת הקהל האמריקנית לתמוך במדינה היהודית.
ראיית הנולד הביאה את אבא במהלך מלחמת העולם השנייה לעשרות סנאטורים וחברי קונגרס - ולמנהיגים אמריקנים כאצ'סון, בולט ואייזנהאור בסיום המלחמה - באומרו להם שהמדינה היהודית
לא תינגף בפני הערבים, ושהיא אף תהיה המשענת היחידה של ארצות-הברית והמערב מול ניסיונות ההתפשטות הסובייטית שבוא יבואו למזרח התיכון.
זה מה שהביא אותו לבן-גוריון ב-1956 אחרי מבצע קדש. כשראש הממשלה הכריז שלעולם לא נעזוב את סיני, אמר לו אבא שהאמריקנים והרוסים יאלצו אותנו לסגת, אלא אם תבוצע פעולה מסוימת להדוף את הלחץ.
ראיית הנולד הביאה את אבא לפני 35 שנה לרכז מאמץ אינטלקטואלי עולמי נגד הטרור הבינלאומי, שהיה לתפיסתו תוצאה של שיתוף פעולה סובייטי-ערבי. אבא ניפץ את טענותיהם המוסריות הכוזבות של הטרוריסטים ואמר שמה שעומד מאחורי הטרור הוא מדינות, ומכאן שניתן להיאבק בטרור בהצלחה על-ידי מאבק במדינות אלו.
אותה ראיית הנולד הביאה את אבא לומר לפני עשרות שנים שהאיום על שלום העולם יבוא מאותם חלקים של העולם המוסלמי שישלבו נפט, טרור וגרעין. והיא גם שהביאה אותו לומר לי בתחילת שנות ה-90' שהקיצונים המוסלמים לא ינוחו וינסו למוטט את מגדלי התאומים בניו-יורק, תחזית שכללתי באחד מספרי ב-1995.
על יכולת ראיית הנולד וחשיבותה לעמנו כתב אבא ביחס להרצל, אבל המילים תקפות גם לגביו:
- "עמנו, שהעמיד בעבר הרחוק אישים רבים שהצטיינו בראיית העתיד, נהפך בתקופת-גלותו לעם, שכאילו הוכה בעיוורון מבחינה זו. מפליא, שבשום תקופה מתקופות-חיינו בגולה עד ראשית המאבק לאמנציפציה אין אנו מוצאים ראייה של המתהווה, או פרוגנוזה של ההתפתחות בעתיד הקרוב. לא הבחנו גם באסונות הגדולים ביותר (כגון גירוש ספרד) אפילו זמן קצר קודם שבאו, ומפני-כן נראו לנו הללו תמיד כ'רעם ביום בהיר'. זוהי התקופה שעליה אפשר לומר: נסתם חזון בישראל.
יותר מאחרים הבין הרצל, שאין מדיניות אפשרית בלי קביעת פרוגנוזות ואין מדיניות נכונה אפשרית בלי ראייה נכונה של הנולד...
הֲבינותָ תהליכים אלה כראוי, וכבר ראית את שוליו של העתיד. מובן, שאין זה ענין קל כלל וכלל; ולא לחינם אומר פתגם עברי: 'איזהו חכם? - הרואה את הנולד'."
ואבא איש חכם - מאוד חכם. יכולת מופלאה זו איפשרה לו לראות פעם אחר פעם מה שאחרים לא ראו. גם אם ביטלו או לא שעו לאבחנותיו ואזהרותיו, בהדרגה התפשטו רעיונותיו ואבחנותיו והפכו לנחלת הכלל, בלי שהכלל ידע מאין נבעו. כי לאבא מעולם לא היה חשוב לקבל בעלות או קרדיט על תחזיותיו. הוא היה מעוניין לתרום לביטחון עמו, ולא למוניטין של עצמו.
סגולות אלה של אבא לא יכולתי להבין כילד קטן הגדל בירושלים המנומנמת של שנות ה-50'. הדברים הלכו ונתבהרו לי ולעדו אט-אט במהלך שנות נערותנו ובגרותנו, כפי שקרה גם ליוני:
"ככל שאני מרבה לדבר עם אבא", כתב לי יוני ב-1968,
"אני מעריך אותו יותר בתור אדם חושב ובתור מחנך. באמת, הוא אדם גדול, ואצורים בו כוחות עצומים בהרבה הרבה תחומים".
את ילדותנו המוקדמת עשינו תחילה במעלה רחוב עין גדי בשכונת תלפיות בירושלים. אימא הייתה אישה מעשית, עם חוש הומור תוסס ועם רגליים על הקרקע, וכך גידלה אותנו. היא נהגה לומר:
"התחתנתי עם גאון, אבל מישהו צריך לטפל בגרביים". דברים אלו אמרה אישה חכמה ומשכילה שעזרה לאבא בכל - במחקר, בפענוח טקסטים, בהדפסת כתבי היד ובניסוח.
אימא טיפלה בגרביים, היא טיפלה בכל. בתלפיות בימי הצנע היא גידלה אפרוחים בחצר, עד שנטרפו על-ידי נמייה. מהר מאוד מצאה אימא פתרון אחר לצנע - חבילות מזון ושוקולדים ששלחה לנו חברתה טסי מארצות-הברית.
בבית ברחוב הפורצים, לשם עברנו בתחילת שנות ה-50', יכול היה אבא להתמסר לעבודתו המדעית בחקר יהדות ספרד במקביל לעבודתו כעורך הראשי של האנציקלופדיה העברית. לסלון של אבא ואימא היו מגיעים מלומדים, משוררים חוקרים ויוצרים כקלאוזנר, ליבוביץ, בצלאל רוט, הצייר אבניאל, בנימין מזר, אורי צבי גרינברג, אבא אחימאיר ורבים אחרים.
לימים שמעתי סיפורים כאילו אימא הנהיגה משמעת פרוּסית בבית כדי לאפשר לאבא לעבוד. עוד משמעת פרוסית כזאת ואבדנו! הבית התחלק לשניים: בחלק הקדמי היה חדר העבודה של אבא וסלון האירוח. החלק האחורי היה שלנו, הילדים. היינו נוהגים להזמין את כל ילדי השכונה לאחד החדרים, מגיפים את התריסים, דוחפים מגבת מתחת לדלת, מכבים את האורות ובחושך המחולט מסתערים איש על רעהו במלחמת כריות. כשהרעש היה גדול מדי, הייתה נוהגת אימא לבוא ולבקש: "ילדים, יש לנו אורחים...".
מאין צמחה אם כן האגדה הפרוסית? ייתכן שמהסיפור על הכלב בוני. היה לנו כלב בוקסר, בוני שמו, שקיבלנו כגור מהדוד נחום הוטרינר. בוני גדל, נבח לא מעט והזיל הרבה ריר. אנחנו הילדים היינו משחקים עימו בחצר מתחת לחלונו של אבא. יום אחד החליטו הוריי להעבירו לקיבוץ קריית ענבים. במשך כמה שבתות הייתה כל המשפחה נוסעת לקריית ענבים כדי לבקר את הכלב, כשאבא נוהג במכונית הנרי ג'י שלו, מה שבראייה לאחור, לאור מספר התאונות שעשה, הייתה הרפתקה מסוכנת למדי.
אכן, נראה היה לפעמים שאבא שייך לעולם הישן. לפעמים היית שומעו מדבר בטלפון עם ידידיו פרופ' קלאוזנר או ההיסטוריון פרופ' אברהם שליט בלשונם המיוחדת: "אדוני ירצה שאסור לראותו?", "שמא אשלח לאדוני את כתב היד?" וכו' וכו'.
אבל אל תתרשמו שהכל היה עולם ישן. אני זוכר שכשבאנו לניו-יורק ב-1958 אבא שיחק עימנו כדורגל בסנטרל פארק, ונתגלה כשחקן לא רע בכלל. כשחזרנו אחרי שנה לירושלים, הבאנו עימנו זוגות אופניים שנשלחו מעת לעת למתקן האופניים הסמוך למשרדו של אבא בממילא. אבא היה נוהג לנסוע במונית לעבודה וחזרה. אבל יום אחד ביקשה ממנו אימא להחזיר זוג אופניים שלנו מתיקון, ובמקום לנסוע במונית, עשה את דרכו הביתה באופניים. ילדי השכונה סיפרו בתדהמה במשך ימים רבים כיצד ראו את פרופסור נתניהו המכובד, דוהר בחליפה על אופניים במורד רחוב הפלמ"ח.
אבא, היית לנו אבא נפלא. אף על-פי שהיית עסוק, תמיד היית קשוב ברגעים הנכונים למצוקותינו ורחשי ליבנו.
יום אחד כילד קטן הגדשתי את הסאה ואימא ביקשה ממך לרסן אותי. התחלת לנוע לעברי בתנועה שנראתה לי מאיימת, אף על-פי שמעולם לא הרמת ידך עלינו. אבל מאחר שבגיל צעיר זה עדיין לא פיצחתי את הסוד הזה, נעמדתי מולך והתרסתי:
"אתה לא תעיז! רק בגלל שאתה יותר גדול ממני זה לא אומר שמותר לך להרביץ לי". ואתה נעצרת בו במקום, הרהרת לרגע ואמרת: "הילד צודק".
כמה שנים לאחר מכן התחלת לעזור לי בשיעורי הבית בהיסטוריה - יוון, רומא, תקופת בית שני, מרד החשמונאים. לפני כמה שנים מצאתי ארגזי מחברות ישנות שלי מכיתה ה' וכיתה ו', שבהן רואים בבירור שהכתבת לי מילה במילה הרצאות מלומדות על נושאים אלה. אבל בהדרגה גמלת אותי מזה. כשביקשתי את עזרתך בהמשך, היית אומר, "תכתוב אתה קודם, ואני אערוך". ובהדרגה נאלצתי גם לכתוב ולערוך בכוחות עצמי. אבל במידה שאני יודע לעשות משהו משתי הפעולות הללו, וגם ובכלל לערוך את מחשבותיי, זה בזכות הדברים שלמדתי ממך, אבא.
אגלה לכם דבר-מה: אבא הוא חובב מושבע של סרטי מערבונים. אבל אין ספק שעל-אף פתיחות זו לתרבות העולמית, היה נטוע עמוק במורשת עמנו. זאת אני יודע בבטחה, משום שבגיל 13, כששבר את ידו במשחק כדורגל, נשכב על הארץ וגנח: "הו ילדים ילדים. מה גדול הכאב!", מי שטופל בבית החולים בצפת על יד הרופא שטיפל בטרומפלדור, ומי שזכה במקום ראשון בתחרות שירה של האוניברסיטה העברית ב-1931 על-ידי ועדת שופטים שכללה את ביאליק, קלאוזנר ודוד ילין - לא יכול היה ללכת בדרך אחרת.
אבא, אחרי 80 שנה שישב השיר בארכיון האוניברסיטה העברית, מצאתי אותו - ואני מביא אותו לך כשי ליום הולדתך.
ספגנו ממך, אבא, את אהבתך לאימא ולנו, לעם ולארץ. כמה גאה היית בנו, על לימודינו, על הדרך שפילסנו בחיים, על השירות הצבאי שלנו, אף שלא היית מצוי בענייני צבא כלל וכלל. כשיוני שוחח עמך על תוכניותיו להמשיך בצבא בינתיים, אמרת לו: "תחליט כפי שתחליט, אבל בכל מקרה מצא זמן ללמוד". זו תמיד הייתה עצתך לנו: לימדו, השכילו, ריכשו דעת. וכך עשינו, עדו באוניברסיטת קורנל, אני בבוסטון, לשם הצטרף יוני בחופשה קצרה מן הצבא בקיץ הקסום של 1973 לפני מלחמת יום הכיפורים, לקורס קיץ שלקחנו במשותף באוניברסיטת הרווארד.
ואז קרה משהו ששינה לעד את מסלול חיינו. חייך, כמו חיינו, נחצו לשניים: לפני ואחרי אותו יום נורא בו נפל יוני.
כשעדו צלצל אליי לבוסטון בשעות הלילה ידעתי עוד לפני שהרמתי את השפופרת שיוני כבר איננו עימנו. חשבתי אז שצריך להגיע אליך אבא, ואל אימא, במקום שהייתכם אז באוניברסיטת קורנל במדינת ניו-יורק, לפני שהבשורה הנוראה תגיע אליכם. לאחר שבע שעות של נסיעה בגיהנום מבוסטון לקורנל, הגעתי לשביל המוביל לבית שבו התגוררתם אז. ראיתיך מבעד לחלון הזכוכית הגדול, הולך ומהרהר כדרכך כשידיך שלובות מאחורי גבך. ולפתע הפנית ראשך וראית אותי, כשמבט של פליאה נשפך על פניך: "ביבי, מה אתה עושה כאן?", פלטת, ומבטך זה התחלף כהרף עין בהבנה האיומה, וזעקה מרה פרצה מגרונך, ואחר-כך, זעקה גם אימא, וזעקות אלה לא אשכח עד יומי האחרון.
זה היה לפני 34 שנים, ארבע שנים יותר ממניין השנים שחי יוני. בינתיים הלכה לעולמה אימא. על מצבתה כתבת:
- "בגאון והדר נשאה את יגוניה,
בנפול בנה יונתן, מאצילי גיבוריה של מדינת ישראל בכל מלחמותיה,
סגולה ומופלאה הייתה עד אחרית ימיה."
ואכן בשנים אחר מותו של יוני נשאתם שניכם את יגונכם בהדר. מאין מצאתם את הכוחות לחיות עם היגון והצער, ולהמשיך ליצור? כי בשנים אלו השלמת אבא את יצירתך הגדולה על מקורות האינקוויזיציה, שנחשבת על-ידי גדולי המלומדים בעולם לספר היסטוריה שיעמוד לדורות. בסיום הספר, בעמוד 1350, ביקשת להודות לאימא, על תרומתה ומסירותה העצומה שאיפשרה לך לעשות את מפעל חייך.
את ספר חמשת אבות הציונות הקדשת "לזכרו של בני אהובי יונתן, שהקריב את חייו על הגנת עמו". וכך גם את ספרך על האינקוויזיציה, שהקדשת ליוני "ביגון שאינו שוכך".
ספריך מראים בבירור שניחנת לא רק ביכולת לצפות את פני העתיד אלא גם לפענח את סודות העבר. והרי יש קשר בין השניים. פעמים רבות אמרת לי:
"מי שאינו יכול להבין את העבר, אינו יכול להבין את ההווה. ומי שאינו מבין את ההווה, כיצד יוכל לפענח את צפונות העתיד?".
תמיד אמרת לי שתנאי הכרחי לקיומו של כל גוף חי, ושל עם, היא היכולת לזהות סכנה בזמן, תכונה שאבדה לעמנו בגלות. אתה לימדת אותי, אבא, להסתכל נכוחה אל המציאות, להבין מה היא טומנת בתוכה ולהסיק את המסקנות הנדרשות. בוודאי זה לא היה עבורך דבר קל, כי תמיד היו כאלה שלא ראו כמוך, לעגו, גיחכו או ביטלו את השגותיך. אבל אני מאמין שגם בזה לימדת אותי להיצמד לעיקר, ולהפריד ממנו את הטפל.
ביום זה, אבא, במלואת לך 100 שנה, אני מבקש לומר לך בדיוק אותן מילים שכתב לך יוני לפני 44 שנה, עם צאת ספרך על האנוסים:
"מעולם לא אמרתי לך עד כמה אני גאה על היותך האדם שהנך, על היותי בנך".
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
