חבר הכנסת המנוח מנחם פרוש עלה פעם לדוכן לדבר בגנותם של מיסיונרים נוצרים", פתח ברנע. "הוא החזיק בידו עותק של הברית החדשה. בשיא נאומו הוא תפס את הספר בשתי ידיו, וקרע אותו לגזרים. הכנסת הייתה כמרקחה. אחר כך שאלו את פרוש מה קרה לו, מאוד לא מקובל לחבל בספרי קודש גם אם הם קדושים למאמיני דת אחרת. הוא הסביר שסערת נפשו גברה עליו. הוא נגע בספר המשוקץ, ולא יכול היה להתגבר. כל זה היה סביר אלמלא העובדה שכאשר עלה פרוש לדוכן הוא לחש לאוזנו של היושב-ראש: 'חכה ותראה איזה סקנדל אני הולך לעשות כאן, יהיה שמח'.
הכנסת היא בועה. חלונותיה סגורים. חדריה מקוררים או מחוממים בלחיצת כפתור. התחושה בפנים היא של תלישות גמורה מהחיים בחוץ. העולם בשלו, וחברי הכנסת בשלהם. כך גם החיים בפנים: הרטוריקה מרמזת על יריבות נצח. ההווי דומה יותר למועדון חברים. בפרפראזה על דברים שאמר לא מזמן ראש ממשלתנו, הכנסת נראית כמו ברווז, מגעגעת כמו ברווז, הולכת כמו ברווז - אבל בעצם היא חתול.
אין סיבה להתלונן. זה טבעה של הפוליטיקה. זה טבעם של פרלמנטים. למזלנו, אבותינו, מקימי המדינה, הורישו לנו דמוקרטיה תוססת, שלמרות חסרונותיה הרבים מתנהלת בחיוניות, חיה ובועטת. הקיצונים מבין הח"כים מנסים לחנוק אותה; בעלי היומרה מביניהם מבקשים לשפר. המציאותיים מנסים לא לקלקל.
לפעמים המוסד חשוב הרבה יותר, ותרומתו לחברה גדולה יותר מהפרטים שמרכיבים אותו. זה נכון, כנראה, גם לגבי הכנסת וגם לגבי התקשורת. בשני המקרים המוסד טוב מחבריו. מכיוון שגם פוליטיקאים וגם עיתונאים נוטים ביום-יום שלנו להתרכז בפרטים, בדמות מסוימת, באירוע מסוים, בכותרת אחת, בדרך כלל במשהו או במישהו שראוי לביקורת, אנחנו שוכחים שעצם קיומם של משחק פוליטי חופשי ועיתונות חופשית אינו מובן מאליו".
תהליך מסוכן
הקדנציה הנוכחית של הכנסת מיוחדת בכמה מובנים: קודם כל, אין בה אופוזיציה. מפלגת האופוזיציה הראשית מפוררת, עצלה, מפונקת ומתעסקת בעיקר בעצמה. הקואליציה חזקה, יציבה, מגובשת ואפקטיבית. השוליים הרדיקליים שלה מתווים את דרכה. באין איזונים בתוך המערכת הפרלמנטרית, באין בלמים, צצות מדי מושב הצעות חוק שמאיימות על עצם קיומם של כללי המשחק הדמוקרטיים, בתוך זה גם על חופש העיתונות. זה תהליך מסוכן. הוא מסוכן שבעתיים משום שלא השכלנו, לא המכון לדמוקרטיה, לא העמותה להצלת הדמוקרטיה, לא האליטה האקדמית ולא אנחנו, העיתונאים, לשכנע את הציבור שהסכנה ממשית. חלק מהציבור עייף מהדמוקרטיה. לרוב האחרים לא אכפת.
העיתונאים נמצאים במלכוד. מקצועם קורא להם להשקיף על התהליך מהיציע. מצפונם קורא להם לרדת אל המגרש. הרגלי העבודה שלהם כורכים בחבילה אחת, בדרך כלל בחבילה עטופה בציניות, שוחרי דמוקרטיה ואויביה. במובן מסוים הם, אנחנו, כורתים את הענף שעליו אנחנו יושבים.
היחסים בין חברי הכנסת לעיתונאים מורכבים. אפשר להשוות אותם ליחסים בין שתי חיות מחמד תחת אותה קורת גג. הם רודפים זה את זה וחוטפים זה לזה ומתגלגלים ביחד על אותו שטיח, ולמסתכל מהצד קשה לפעמים להחליט האם הם מנהלים קרב לחיים ולמוות או מתפנקים זה בזרועות זה.
אין פלא שכל כך הרבה עיתונאים נוהרים אל המערכת הפוליטית. נדמה להם ששני התחומים זהים: בשניהם ממלא הדיבור תפקיד מרכזי. שניהם משופעים באגו, באמביציה, ושניהם מהווים מקלט בטוח לשרלטנים: לא צריכים ללמוד. לא צריכים להתמקצע. כל אחד יכול. ואז, כשהם נכנסים פנימה, הם מגלים שאלה שתי מלכויות שונות. רק מי שעוד בהיותו עיתונאי היה פוליטיקאי שוחה היטב בפוליטיקה. האחרים נסחפים עם הזרם.
אין אתגר גדול בסיקור הכנסת. הכתבים שזאת משימתם לא מחרפים את נפשם בשטח אויב, לא נחשפים לגשם, לרוח, למפגינים עוינים או לאלותיהם של שוטרי היס"ם. הפרה - חברי הכנסת - רוצה להיניק יותר משהעגל מסוגל לינוק. אני מניח שרבים כאן מכירים את סיפורו הקלאסי של גדעון רייכר, שהיה כתב '
ידיעות אחרונות' בכנסת. חבר הכנסת אמנון לין ביקש להעניק לו ראיון. הוא לא התלהב. חבר הכנסת הציע לנסח את השאלות בעצמו, לנוחיות הכתב. לין כתב לעצמו שאלות והשיב עליהן. התשובה שחיבר לאחת השאלות נפתחה בנזיפה: 'אני מאוד מתפלא על השאלה', כתב.
הסיפורים החשובים - יוזמות חוק משמעותיות, נאומים מתווי מדיניות, מהלכים פוליטיים דרמטיים - עומדים לרשות כולם באותו זמן. ברוב המקרים הם מה שאנחנו קוראים 'כרוניקה'. כפועל יוצא, במקרים רבים משקיעים הכתבים את היצר התחרותי שלהם בסיפורים טריוויאליים, בזוטות. הוסיפו לכך את העובדה שהתקשורת העכשווית לא מסוגלת ולא רוצה לעכל פלאכטות של מלל, ואת העובדה שהפוליטיקה איבדה את קסמה בעיני רוב צרכני התקשורת, וקיבלתם תסכול מובנה. הם לא מעניינים, קובלים העיתונאים על הח"כים. הם לא מתעניינים, קובלים הח"כים על העיתונאים. רק רכילות מעניינת אותם. הבשורה הרעה היא שהפער בין מה שחשוב למה שמעניין לא ניתן כנראה לגישור. הבשורה הטובה היא שהפער הזה קיים בכל העולם הדמוקרטי. מובטחת לנו חצי נחמה.
מאיפה צצה הסובלנות
הערובה לזרימה חופשית של מידע איננה הפרדה סכמטית בין המערכת הפוליטית לתקשורת, אלא להפך, נגישות של שתי המערכות זו לזו. הנגישות היא סוד הצלחתה של הדמוקרטיה הישראלית. נגישות, לא התגייסות. גם התקשורת וגם הפוליטיקה היו יוצאות ברווח אילו אנשים בשני הצדדים היו מבינים שהם בשני צדדים. יש אינטרס הדדי. יש הערכה הדדית. יש תן-וקח הוגן, בתוך גבולות האתיקה. עד כאן.
עיתונאי אינו יכול להיות חבר אינטימי של פוליטיקאי ולסקר אותו באותו זמן. אם הוא נוהג כך, או שהוא עושה את מלאכתו רמייה או שהוא בוגד בחבר. עיתונאי איננו יכול להתפרנס מהמוסדות שהוא מדווח עליהם. את התופעות האלה יש לעקור מהשורש. לא ייתכן שעיתונאי שמהלל את הממשלה בכתיבתו יקבל באותו זמן שכר ממשרד ראש הממשלה תמורת כתיבת נאומים. גם המצב שבו עיתונאים שמסקרים את המערכת הפוליטית מקבלים שכר, אומנם צנוע, מהכנסת באמצעות ערוץ הטלוויזיה שלה איננו אידיאלי. הוא מחזק את התחושה הלא בריאה של מועדון חברים.
השיח הפוליטי הישראלי לא מחייב חנופה. הפוליטיקאים יודעים לקבל ביקורת חריפה, נוקבת, מרושעת, ברוח סבירה, לפעמים אפילו ברוח טובה. יש להם כושר ספיגה. הם מעדיפים לצאת טוב, כמובן. ד"ר יוסף בורג נהג לומר שהוא הולך לראיון עיתונאי כמו שהוא הולך לספר: הוא רוצה לצאת יותר טוב משהוא בחיים. וד"ר בורג, אגב, היה קירח.
איך צצה פתאום הסובלנות הזאת לביקורת בחברה בלתי סובלנית כמו שלנו? קשה לדעת. אולי בגלל שהפוליטיקאים יודעים מנסיונם שהכלבים נובחים והשיירה עוברת, אולי בגלל שהם מתנחמים באמירות העוד-יותר-מעליבות שחוטפים פוליטיקאים עמיתים, אולי בגלל שהם מבינים שההצלחה בפוליטיקה לא ניתנת לנעלבים, גם אלה שעלבונם צודק.
יפה לעניין הזה המשפט של אנוך פאואל, איש הימין העמוק בפרלמנט הבריטי, שספג, בצדק, הרבה ביקורת בתקשורת בתקופתו. 'פוליטיקאים שמתלוננים על התקשורת', אמר פאואל, 'כמוהם כרבי חובל שמתלוננים על הים'.
