אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה,
אני נרגש. אני עומד כאן כשליחם של חברים ושותפים לדרך שעברו איתי מסע ארוך בנבכי החברה הישראלית. חלקם כבר אינם כבר איתנו. אני עומד כאן ולצדי אילן גדרון, מיכאל תמרי, יגאל גלעדי וקובי חפץ, החבר'ה מהחבורה בבית-הספר, שנהרגו במלחמת יום הכיפורים.
אבנר כהן ויוסי ניר, חברי לצוות בסיירת מטכ"ל, שנהרגו בסיני. שלמה ביידץ, מפקד הצוות שלי, אמיתי נחמני, המפל"ג שלי, יהודה חבר, נהג הזחל"ם שלי, עמית בן-חורין, שכרעתי לצדו כשנפל, רפי בר-לב, בן דודי - כולם נהרגו ביום הכיפורים. איתמר בן-דוד ועוזי יאירי, שנהרגו בקומה השנייה במלון סבוי, בעוד אנו מטהרים את הקומה הראשונה. יוני נתניהו, מפקדי, מפקד היחידה, נהרג באנטבה, כשאנחנו אחריו. ברק שרעבי, שנהרג מעבר לקווי האויב תחת פיקודי, כאשר אני מפקד סיירת מטכ"ל. ועוד רבים אחרים שנהרגו בדרך. שנפלו בדרך.
וכדברי המשוררת רחל: "במפנה הדרך, בערוב היום, יקיפוני חרש, ילווני דום". כל אלו עומדים כאן לצדי היום, ולא נותנים לי מנוח. כל אלו הביאו אותי להחלטה להיפרד מחיי הנוחים ולהיכנס לחיים הפוליטיים. החלטה שמקורה בשנים ארוכות של מחשבה, של ציפייה ושל תקווה שיהיה כאן טוב יותר. אך זה לא קרה.
ראש הממשלה נתניהו, כמו חבר הכנסת
יאיר לפיד, שדיבר כאן לפני, מדברים על שוויון בנטל וחשיבותו. כדור שני של מפקדים בצה"ל, כבנו של רב-אלוף חיים בר-לב זכרונו לברכה, הרמטכ"ל השמיני של צה"ל, וכהורה לילדים ששירתו, משרתים וישרתו בצה"ל, לא ייתכן עוד שבמדינת ישראל רק חלק אחד, קטן והולך, ימלא את חובתו. אם כך, אני בוודאי מסכים עם ראש הממשלה ואיתך, יאיר לפיד.
אך הבעיה המרכזית של מדינת ישראל היא לא השוויון בנטל כי אם הנטל עצמו. הנטל הוא הקיפאון המדיני והייאוש. הנטל הוא מעגלי האלימות והלחימה, ללא התחלה וללא סוף. הנטל הוא הפערים החברתיים שמהם מדממת מדינת ישראל. הנטל הוא היעדר יוזמה ואטימות בה שקעה המדינה.
מדינת ישראל הלכה וסטתה מהמסלול הנכון והפכה לפסיבית, למדינה שאינה לוקחת את גורלה בידיה ואינה מובילה מהלכים היסטוריים למען אזרחיה ולמען העם היהודי.
בשנים שחלפו דבר לא השתנה. אנו ממשיכים להילחם במקום להיאבק לשינוי.
שתי מדינות ממערב לירדן לשני עמים – זו אמונתי, אמונתם של רוב אזרחי ישראל, זאת אמונתם של רוב חברי הכנסת, חברי הבית הזה. זו הכרזתו של ראש הממשלה בנאום בר-אילן, ואני מקווה כי זו גם הכרתו.
אני קורא לממשלת ישראל הבאה, יהא הרכבה אשר יהא, לחתור באומץ וללא מורא למימוש יעד זה, לחזק את המשותף והמוסכם על רוב אזרחי מדינת ישראל במקום לחדד את המחלוקת. הדרך לחיזוק עמדתנו זו עליה להיות שונה בתכלית מדרכה של הממשלה הקודמת. הבנייה בגושי ההתיישבות היהודית הגדולים ביהודה ושומרון מקובלים על רובנו ומהווה חלק ממתווה הנשיא קלינטון. מנגד המשך הבנייה ביתר ההתנחלויות ואזורי יהודה ושומרון יקשה על מציאת פתרון במשא-ומתן עתידי ויחליש את עמדתנו.
לכן, אני קורא מכאן לממשלת הבאה לעצור ולהפסיק את הבנייה בהתנחלויות הנמצאות מחוץ לגושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון. לא להקפיא את הבנייה כמחווה לצד השני, כי אם להפסיקה לאלתר בהתנחלויות המבודדות כי זהו אינטרס ישראלי מובהק.
אם אכן ראש הממשלה מאמין כמוני כי שתי מדינות לשני עמים הוא בסופו של דבר הפתרון ההכרחי, ואם אנו חפצים כי ירושלים תהיה בירת ישראל הנצחית, עלינו לפעול בשטח כדי לאפשר זאת ולמנוע יצירתה של מציאות שתקשה על מימוש הרעיון. בנייה נוספת מעבר לקו הירוק בירושלים תוך הגברת החיכוך עם שכונות ערביות רק תאיץ את החיכוך עם אותה אוכלוסיה פלשתינית ממנה אנו רוצים להתנתק ותלבה את הסכסוך. בין אזורים אלו לבין המקומות הקדושים לנו, לעם היהודי, אין דבר וחצי דבר. זו אחיזת עיניים שכל מטרתה סיפוח, הענשה והתרסה אשר תוצאתה - בידודה של ישראל מבנות בריתה, ובטווח הרחוק מניעת כל אפשרות להגיע להסדר מדיני.
אני קורא לממשלת ישראל שתקום לעצור גם את המשך הבנייה מעבר לקו הירוק, בקרבת השכונות הערביות בירושלים ובסביבתה.
העולם מתקדם ומשתנה, האיומים הקודמים מתחלפים ומוחלפים באיומים חדשים, צבאות ערב הקונבנציונאליים נחלשים, וחלקם מתפרק. במלחמות הטרור בנות ימינו המפקד הנועז החשוף בצריח ממלחמות ישראל הקודמות הוחלף באזרח בעורף, כל זאת בשעה שהוא, האזרח, נשאר חשוף וללא צריח כי המדינה נטשה אותו. החזק שורד ולעיתים אף מתחזק, ואילו הישראלי הממוצע נשאב לאחור, נשכח, והחלש נכחד.
ישראל של שנת 2013 מתכבדת בכבוד המפוקפק להיות המדינה בה אי-השוויון בחלקות ההכנסות בין חלקה האחד לאחר הוא הגדול ביותר מבין מדינות המערב, למעט ארצות-הברית. הפער בין אלו שיש להם לאלה שננטשו מאחור מתעצם ועימו גם הניכור בחברה הישראלית. הפריפריה מתרחקת ומורחקת עוד יותר. בעימותים בני זמננו כשהעורף הופך לחזית ועוצמתה של המדינה נקבעת לא רק על סמך יכולותיה הצבאיות, יכולתם של טייסיה, חובליה ולוחמיה כפי שהיה בעבר, כי אם יותר ויותר על סמך יכולת עמידתם של אזרחיה בעורף יחדיו במקלט תחת מטר של טילים. חברה הומוגנית שבניה מלוכדים סביב שותפות גורל אחת המלווה בתחושת אחריות הדדית היא חברה חזקה שמאדירה את עוצמתה הלאומית. חברה מפוררת בה הפערים בין חזקים לחלשים גדולים, בה המרחק בין מרכז לפריפריה הולך ומתעצם, בה המדינה מתנערת ממתן שירותי בריאות, חינוך ודיור לאזרחיה, בה אין שוויון הזדמנויות לצעירייה, היא חברה חלשה, ואלו, לצערי, פני החברה הישראלית. עוד מטוס ועוד טנק ועוד תותח לא יהוו תחליף לחברה חזקה המזדהה עם יעדיה הלאומיים.
פערים חברתיים הולכים וגדלים, ילדים רעבים, כל אלה הפכו להיות היום יום שלנו, הייאוש שלנו, האדישות שלנו, ואני שואל את עצמי, עד מתי?
כבוד היושב-ראש, במהלך 15 השנים האחרונות הוכחתי יחד עם שותפים רבים לדרך שאפשר גם אחרת. הקמתי והובלתי את תנועת "אחריי" הפועלת בקרב בני נוער יהודים, ערבים, דרוזים וחרדים בפריפריה הישראלית. מהקבוצה הראשונה של "אחריי" בשכונת התקווה לפני כ-15 שנה ועד ל-20,000 נערים ונערות שלקחו חלק ב"אחריי" מאז, אנו מאמינים כי שירות משמעותי בצה"ל או שירות לאומי מהווים נדבך מרכזי לשילוב כל נער ונערה בחברה הישראלית, חברה המזוהה ומזדהה עם ערכי הציונות, דמוקרטיה וסולידריות.
למדתי גם כשבקרב הקבוצות השונות במדינת ישראל, ובפרט בקרב הנוער החרדי, יש נכונות ורצון להשתלב ולקחת חלק כל עוד התהליך נעשה בתבונה. חזונה של "אחריי" הוא כי לכל נער ונערה בישראל תינתן הזדמנות שווה להתפתח וליצור. אני, מצידי, אמשיך להיאבק בכל כוחי גם בכנסת כדי שהדבר יהיה נחלת כל צעיר וצעירה במדינה הזאת.
אזרחי מדינת ישראל בחרו אותנו – 48 חברי כנסת חדשים. זה מבטא, לעניות דעתי, יותר מכל את כמיהתם לשינוי ולריענון דפוסי החשיבה והעשייה שלנו, של חברי הבית הזה. זו גם ההזדמנות למדינה ולנו, חברי הכנסת החדשים, זו גם אחריותנו. בל נאבד את ההזדמנות.
כנסת נכבדה, יוזמה, יצירתיות וחדשנות היו מאז ומתמיד מהתכונות המובילות של הציונות. חלום, חזון ועשייה ליוו את הציונות ואת מדינת ישראל בעשרות השנים הראשונות לקיומה ומאז נעלמו. קריאת תגר על הסדר הקיים ואי-קבלתו הן מתכונותיה המובהקות של התעשיה הישראלית בשנים האחרונות, תכונות הטבועות בנו הישראלים. אל לנו לשקוע בחידלון ולהסתתר מאחורי אמירות הנשמעות כאן חדשות לבקרים כמו: הרי כבר ניסינו ואין פרטנר, או לנוכח משבר כלכלי עולמי, כיצד ניתן בתקופה כזאת לצמצם את הפערים החברתיים בתוכנו?
הפסקת הבנייה מחוץ לגושי ההתיישבות והפסקתה בסמוך לשכונות הערביות בירושלים, קידום התהליך המדיני, צמצום הפערים בחברה, ומתן הזדמנות לכל נער ונערה באשר הם, אלו הם הנושאים עבורם אלחם בכנסת זו.
אמונה, תקווה, חזון ויוזמה הם אלה שיאפשרו לנו, לחברה הישראלית ליצור כאן הווה טוב יותר לנו ולילדינו.
תודה ובהצלחה לכולנו.
רק, לכאורה, לפי שעה
