איך לא גובים מס הכנסה

חלק גדול מההכנסות של האוצר מופיעות בסעיף מס הכנסה. האם
זה אמנם מס הכנסה? זו שאלה שאני מתכוון לדון בה, בהמשך.

למס הכנסה יחודיות בין המסים. הוא נגבה (יותר מדוייק, אמור
להיגבות) רק מהכנסות. לזה יש יתרון גדול. ראשית, זה נחשב צודק
יותר אם גובים רק מהכנסות. מאידך גיסא, מי שיש לו הכנסות, יש לו מאיפה לשלם. יש עוד נקודה נוספת, והיא שמס ההכנסה נגבה מבודדים (ותאגידים) בעלי הכנסה, באופן אינדיבידואלי. דבר זה מאפשר דירוג שעורי המס, לקבוצות הכנסה שונות. זה מה שנקרא מס הכנסה פרוגרסיבי.

זה לא פשוט לקבוע את גובה ההכנסה, לצורך מיסוי. ככלל זה
אמור להיות מבוסס על הצהרת הנישום, המגובה בהנהלת
חשבונות. זה לא תמיד ניתן, ונעשות פשרות. אבל יש לא מעט
מקרים, בהם גובים את המס לפי הערכות, ובמקרים אחרים לפי
אומדנים סטטסטיים. נביא רק מספר דוגמאות בולטות.

ניכוי במקור מריבית (מטב"ז, חו"ל) מדיבידנד, מספקים ועוד. סוג נוסף, הן הטבות שכר שלא במזומן, שרצוי להוסיף להכנסות העובד; לצורכי מיסוי. כאן מנסים לשער מה העלות, למעביד מחד-גיסא, ומאידך גיסא מאיזה חלק נהנה העובד. המקרה הקלאסי הנה השתתפות העובד באחזקת רכב צמוד. לא ברור לנו מהי העלות לק"מ נסיעה. זה לא קל כשמדובר על זקיפת תיקונים, פחת, מימון ועוד. חלק השימוש
שניתן לייחס להוצאה שלא בתפקיד, לא קל לקביעה.

בניכויים במקור, שלא מגיעים להתחשבנות סופית, יש לא מעט
עיוותים. הרושם הכללי הוא שאלה נוגעים, בעיקר, לשיעור המס.
במקרה של זקיפת הכנסה לצורכי מס, מדובר על הרבה יותר. כאן
השאלה אם ההכנסה הוערכה נכון. יש לא מעט מקרים שהזקיפה
מופרזת. אבל יש מקרים שהזקיפה נמוכה מדי. לא מעטים, כנראה,
המקרים בהם מנסים ללחוץ על השלטונות, בנושאים שהם לכאורה סטטיסטיים. אבל מה לא עושים כדי לשלם פחות. כך או אחרת, מס על נתונים סטטיסטיים איננו מס הכנסה.

במאמר מוסגר כדאי להזכיר עוד בעיה. כשתשלום המס מחושב
על נתונים מוערכים, זה גורם לביזבוז. הדבר נובע מכך שאין
התחשבנות לפי הצריכה הפרטית, למעשה. למשל, נוסעים ברכב
הצמוד גם כשזה עולה הרבה יותר מתחבורה ציבורית (ולא פעם
גם פחות נוח) - זה לא עולה כלום.

הוא הדין בטלפונים מיותרים. זה מביא לחוסר שליטה של המעבידים בהוצאות אלה. הדוגמא הקלאסית היא כמובן החשמל חינם לעובדי חברת החשמל. נכתבו על כך הרבה מלים והביזבוז ממשיך. העובד לא משלם עבורו.

עכשיו מדובר על מיסוי לטלפונים סולולריים. בעיקרון לא מזכירים
מס מחזור, אם כי הפרטים המופיעים בעיתונות; מצביעים דווקא על
כזה. למשל עיתון הארץ מ-14.2.02 מציג 'טבלת עלות מס סלולרי עובד-ומעביד'. מדובר על סטנדרטים ולא על שימוש למעשה. וכדי
להבהיר את הנקודה, מצויין בפשטות 'העובד והמעביד יאלצו לשלם מס על-פי המודל של מיסוי שווי ההטבה ברכב'. ובהמשך מצוטט המשנה לנציב מס ההכנסה "...לקבוע כללים פשוטים למיסוי ההטבות תוך קביעת שווי שימוש שרירותי, לפי חישובים סטטסטיים."

זה לא מס על הכנסה, אלא על סטטיסטיקה, במקרה הטוב (או על הישגים של קבוצות לחץ, כפי שזה קורה). אני הייתי מציע להעביר את הטיפול, במס כזה שאן לו קשר ממשי להכנסה, למי שממונה, לפי החוק, על הסטטיסטיקה. כלומר, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אני מקווה שבמקרה זה יהיו הנתונים אובייקטיביים, ולא לפי רצונה של קבוצת לחץ זו או אחרת.

למעשה, אנו עדים להרס שיטתי של מערכת המיסוי. מדברים על
מס הכנסה ומטילים מס מחזור. ולא חלילה על מחזור מדוד ואמיתי, אלא על השערות. אם אנו רוצים איזה שהוא סדר, ומה שיותר חשוב היגיון, במיסוי צריך להיות יותר יסודיים. וכמה שיראה מוזר זה הרבה יותר פשוט. החוק רק יקבע ששימוש פרטי, או שלא ליצירת הכנסה, בטלפון של המעביד (או עסקי) יהיה חייב במס. מי שירצה יוכל להשתמש בטלפון פרטי, ומי שישתמש בטלפון של העסק, לצורך פרטי יקיש קוד פשוט לפני תחילת השיחה.

חברת הטלפונים תגיש שני חשבונות נפרדים. המעביד יוכל לבדוק אם כל השיחות שחוייב בהן אמנם היו לצורכי עבודה. העובד שלא ידבר
לצרכים פרטיים לא יחוייב מאומה.

אם שלטונות המס רוצים להיות קטנוניים, הם יכולים לבקש
ממגיש החשבונות לזקוף גם את החלק היחסי, בהוצאות הקבועות
(בכל אופן צריך לקחת זאת בחשבון לגבי עובדים שאינם זקוקים
לטלפון לצורך עבודתם, או כמעט). כמו כן, באופוריה הגדולה של
מיליונים שיזרמו ללא מאמץ, נשכח מיסוי ההוצאה של חיוב שיחות
נכנסות, לטלפונים נייחים. לא הוקדשה, כנראה, מחשבה שיטתית,
לנושא והשלכותיו. כך לא, צריך, לטפל במסים.

אומר עוד מילים מספר על מיסוי השימוש הפרטי ברכב צמוד. זה
מהווה כראה מודל לחיקוי, אבל חששני שללא הצדקה. השיטה לא
צודקת ובזבזנית. הרבה אלפים של כלי רכב מיותרים נוספו
לתשתית הדלה, וחבל. יחד עם זה, אין היגיון, כדאיות ואפשרות
להחזיק רכב מיוחד לנסיעות פרטיות. צריך, איפוא, למצוא פתרון
למיסוי, וזה לא תמיד קל. שונה כמובן המצב בטלפונים הניידים.
הטכנולוגיה מאפשרת, בנקל, לחלק את ההוצאות. זה לא אומר
שלא צריך להיות פיקוח, אבל זה לא דבר חריג. כל חוק דורש איזה
שהוא פיקוח.