40 שנה לפטירתו של דוד בן-גוריון, ומצאנו לנכון גם כאן, במכון [מכון ז'בוטינסקי] הנושא את שמו של יריבו הפוליטי הגדול, לציין תאריך זה בערב עיון המוקדש כל כולו לזכרו של מי שראש-בית"ר כינה: "איש התגרות הגדול" - בן-גוריון והרביזיוניזם.
הערב הזה אנו שוב מפגישים את שני הענקים הללו, את שני היריבים הללו - את דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי, כמעט 80 שנה לאחר שנפגשו פיסית בכמה פגישות שקיימו בלונדון, כאשר ניסו להשיג, בהסכמים ביניהם, שלום-בית בתנועה הציונית.
אנו עושים זאת 73 שנה לאחר פטירתו של ז'בוטינסקי ו-40 שנה לאחר פטירתו של דוד בן-גוריון. בן-גוריון הלך לעולמו ב-1 בדצמבר 1973 - כחודש לאחר מלחמת יום הכיפורים, וארבע שנים לפני המהפך הפוליטי. זאב ז'בוטינסקי נפטר בפתע, שמונה שנים לפני הקמת המדינה, ודוד בן-גוריון שהכריז על המדינה, והלך לעולמו 35 שנה לאחר כינונה, ולאחר הנהגתה במשך 15 שנה.
והיום הוא יום י"ב בטבת, שבו, על-פי חוק ז'בוטינסקי שנחקק בכנסת ב-2005, על כל בתי-הספר היה להקדיש שעה-שעתיים ללימוד על האיש ומשנתו. כמה בתי ספר מילאו הבוקר אחר צו החוק? - כנראה ספורים בלבד. פנינו בנדון לשר החינוך - ולא זכינו למענה או להתייחסות.
שני מנהיגים ציוניים, שני ראשי זרמים מרכזיים בתנועה הציונית, שהשאירו אחריהם מורשת עצומה, מורשת שמעטים האישים בתולדות עמנו, שכה עז חותמם, המוטבע במאבק למען המדינה ובחיי המדינה, גם שנים רבות לאחר ירידתם מן הבמה.
באומרי מורשת - כוונתי כמובן לשתי מורשות, שהרי כל אחד משני גדולים אלה הנהיג זרם שונה ומנוגד בתנועה הציונית, ועם זאת - ההיסטוריה הוכיחה כי המשותף ביניהם עלה על המפריד. המטרה הייתה משותפת, ואילו הדרכים להשגתה, קצב ההשגה, סדרי העדיפויות - על כך הם נחלקו והתקוטטו.
לתנועה הרביזיוניסטית ולממשיכותיה - תנועת החרות, גח"ל, הליכוד, ולרבים מבני המשפחה הלוחמת - כמובן יש חשבון היסטורי ועכשווי, נוקב, עם בן-גוריון, עם מפא"י, עם השמאל. חשבון אידיאולוגי-רעיוני, חשבון של מאבקים פוליטיים עיקשים, שגבלו לעתים בהתכתשויות מרות.
די אם אזכיר את רצח ארלוזורוב, את "ולדימיר היטלר", את ה"סזון", דיר יאסין, "אלטלנה", אי-העלאת עצמות ז'בוטינסקי, פרשות שבכולן מילא דוד בן-גוריון תפקיד מרכזי ואפילו אכזרי ביחסו ליריביו הפוליטיים, וכמובן חילופי המהלומות המילוליות המרות, שהיו תדירות בכנסת ישראל בשנות החמישים והשישים, בין ראש הממשלה בן-גוריון לבין ראש האופוזיציה מנחם בגין.
לי ולמשפחתי בוודאי יש חשבון נוקב עם בן-גוריון. במידה מסוימת אפשר לייחס את התקפתו המשמיצה על זכרו של אבי, שנה לאחר מותו, ב-1963, בכנסת - והבדידות הלא-מזהרת שבה מצא עצמו באותו מעמד, גם בקרב ספסלי מפא"י שלו - ובכן להערכתי, התנפלותו על זכרו של היריב האידיאולוגי המת, והתנועה שעליה השתייך, הייתה אחת הסיבות המרכזיות שבגללן נסתיים תפקידו ההיסטורי כראש הממשלה הראשון, החלה שקיעתו, ירידתו, ממעמד "האחד בדורו".
אכן, בן-גוריון השאיר אחריו צלקות הצרובות עד היום בבשרה של התנועה, שז'בוטינסקי הקים ב-1925, הוביל עד יומו האחרון, ובהיסטוריוגרפיה הציונית בכללה.
אולם בערב זה לא באנו להתחשבן או חלילה להתנקם. בערב זה - הבה נכיר בכך - באנו במידה רבה לתת כבוד למנהיג יריב, אבל עתיר זכויות לאומיות, והגדולה שבהן היא - ההכרזה האמיצה על הקמת המדינה, ב-14 במאי 1948. דוד בן-גוריון עשה זאת באופן מנהיגותי יוצא מגדר הרגיל, מתוך הכרת חשיבות המעמד - ובן-גוריון ידע היטב לטפח את מעמדו בהיסטוריה - ובלי להתחשב ב"שד הדמוגרפי", בבדידות המזהרת של היישוב, בצבאות ערב המאיימים לפלוש ולשים קץ ליישות הציונית באיבה.
במקום הזה, במוזאון הזה, אנו נוהגים תמיד לקיים ערבי עיון וטקסים לכבודה של תנועת ז'בוטינסקי, בית"ר, האצ"ל, ולהעלות על נס את לחימתן, הקרבתן למען שחרור הארץ ויציאת הכובש הזר הבריטי. הפעם באנו לתת את הכבוד המגיע לבן-גוריון, ובאמצעותו גם לתנועה היריבה שאותה הנהיג, שלה תפקיד מרכזי ביישוב הארץ, בהקמת יישובים וקיבוצים, שקבעו לימים במידה רבה את גבולות המדינה היהודית, וכמובן ביצירת כוח המגן המרכזי ליישוב, ה"הגנה", ובהגנת המולדת. כאן ועכשיו אנו אומרים: לשתי התנועות - תנועת הפועלים ותנועת ז'בוטינסקי - ולשני המנהיגים שלהן - זכויות גדולות ביישום הרעיון הציוני בארץ-ישראל, בהשגת העצמאות, בביסוסה ובקביעת צביונה.
במרץ 1935 כתב זאב ז'בוטינסקי אל דוד בן-גוריון, לאחר שכשלו מאמציהם להביא להסכם בתנועה הציונית, וכך כתב:
"בן גוריון היקר, אודה, כי בקבלי את הידיעה של דחית ההסכם, לחשה בי איזו חולשה פנימית את הדברים האלה - 'ברוך שפטרנו - ואולי גם בן-גוריון מברך אותה הברכה ברגע זה'. ואולם לא נשתנתה בי הערכה שלמדתי בלונדון, להעריך את האיש בן-גוריון. בידידות וכבוד- ז. ז'בוטינסקי".
הערב הזה גם אנחנו מעריכים את האיש בן-גוריון, מעבר למחלוקות, מעבר למשקעים הקשים, מעבר לביקורות.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
