כמעט 60 שנה פעל הצייר לובין בישראל, החל משנות ה-20 של המאה הקודמת ועד מותו ב-1980, אך הוא מוכר בעיקר בזכות עשייתו האמנותית במחצית השנייה של המאה ה-20, בדגש על השפעתו על המודרניזם הארצישראלי המוקדם. ולמרות זאת, על-אף שהוא זכה כבר בעבר למקום של כבוד באמנות הישראלית, לאחרונה ראה אור ספר חדש בהוצאת לוין על אמן חשוב זה, המקפיד, בניגוד לעבר, לסקור לעומק כל פרק מפרקי חייו האמנותיים.
עופר לוין, אסטרטג פיננסי בקרן השקעות GTI, אספן אמנות ישראלי והבעלים של 'הוצאת לוין', אמר על לובין: "דומה כי מסע חייו של אריה (ליאו) לובין, כמו זה של רבים מבני דורו, הוכתב על-ידי האירועים ההיסטוריים שבתוכם פעל. הוא נולד ב-1897 בשיקגו, ארה"ב, ובנעוריו עבר לארץ ישראל והתחנך מספר שנים בגימנסיה הרצליה, שם נזרע הקשר העתידי ההדוק שהוא ירקום עם פלשתינה, ומאוחר יותר עם מדינת ישראל".
"לובין ביקש לשבור את המוסכמות"
מלחמת העולם הראשונה דחקה בלובין להתנדב לשירות בגדוד העברי בארץ ישראל ובאירופה. שני מרחבים אלה, ארץ ישראל ואירופה, היוו השפעות ניכרות על יצירתו. מחד-גיסא, מפגשיו עם תושביה הערביים של יפו, שייצגו בעיני בני התקופה את יושביו של עולם אקזוטי וקמאי. ומאידך-גיסא, קלחת המודרנה של אירופה בשנות ה-20 שביקשה לשבור את מוסכמות האמנות של העבר ולמצוא לעצמה קודים חדשים, אותנטיים יותר דוגמת הקוביזם.
"אמנים כפול סזאן, הנרי מאטיס ופבלו פיקאסו, היוו את המודל לחיקוי לאמני אותה תקופה, ולובין אף הוא
נשבה בקסם כישרונם ודחף המרידה שלהם", מסביר עופר לוין.
השכלתו האמנותית של לובין, שכללה לימודים במכון האמנות של שיקגו, ולאחר מלחמת העולם הראשונה לימודים באקדמיה לאמנות גראנד שומיאר בצרפת ואצל הפסל אנטואן בורדל, דחקה בו להביא לידי ביטוי את חוויותיו מארץ ישראל ומאירופה.
בסוף שנת 1923, לאחר שהייתו בצרפת, הוא קובע את ביתו בתל אביב וכבר יוצאים תחת ידו רישומים מיניאטוריים המשלבים בין המראה האורבני הנגלה סביבו לטכניקות ששאב מן הפיגורטיביות והקוביזם. סוג נוסף של ציורים האופייני לו באותה תקופה הוא ציורי טבע בסגנון קוביסטי-פוריסטי בהשפעת אוזנפאן ולה-קורבוזיה.
ניתן לחזות בציוריו באותה תקופה בתימה חוזרת: דמויות של מתרחצים על שפת ימה של תל אביב. ציורים אלה הושפעו באופן מובהק מהסגנון המשתקף ב"העלמות מאביניון" של פיקאסו. למעשה, הדמויות שיוצאות עד סוף שנות ה-20 תחת ידו של לובין הן על-פי רוב נשים וגברים עירומים. החל ב-1929 נרשמת תפנית בסגנונו: הוא זונח את ההשפעה של פיקאסו עליו, וכפועל יוצא מכך את הדמות האנושית בתור אובייקט לציור, ומתקרב דווקא לסגנון הפיגורטיבי של סזאן.
"ניתן למצוא אצל לובין ציורים שניתן לתייגם פוסט אימפרסיוניסטיים, המייצגים טבע דומם, אם כי מרוסן, ונופים של סביבת מגוריו החדשה, רמת גן",
אומר עופר לוין. הוא מוסיף כי "ציוריו אז משקפים ייצוג של בתים בצל עצים ועושים שימוש פחות בקשת של גוונים. תקופה זו בהתפתחותו האמנותית תלווה אותו עד מלחמת השחרור".
מלחמת העצמאות וששת הימים
בזמן מלחמת העצמאות שוהה לובין בצפת והוא נשאב לאירועי השעה הדרמטיים. הוא העלה על הקנבס שלו באמצעות צבעי מים, בתי כנסת מקומיים וחיילים, לוחמים ופצועים. אך הנושא שיהפוך אותו, אולי יותר מכל, לצייר בולט הוא דווקא תיעודו האמנותי של ההווי המקומי הערבי. למרות שנולד וגדל בארה"ב, השפה הערבית הפכה דבורה בפיו, והוא נהג לשוטט בכפרים ערביים שהיוו עבורו השראה גדולה.
ניתן למצוא שלל דמויות של ערבים, גברים ונשים, המגלמים בציוריו תמונות טיפוסיות מחיי היומיום: גברים עם נרגילות, נשים נושאות סל על ראשן ועוד. לעיתים דמויות הערבים הומרו לדמויות של יהודים תימניים, שבדומה לערבים לא היו זרים לסביבה המזרחית. חומר גלם זה ישמש את לובין לצורך הפיתוח הצורני של ציוריו גם בהמשך. גלגולן המאוחר של אותן דמויות יחשוף אלתור צורני אגב הישענות על צורות משולשים, התמקדות במקצב גוונים מרשים ושזירת קישוטיות.
"הפרק האחרון בספר מגלה לנו כי הקרבה הרבה של לובין לדמות הערבי ולהווי שהוא ייצג, חוותה שבר בעקבות מלחמת ששת הימים. לאחריה, שינה לובין את השקפתו הפוליטית אל עבר הלאומיות הרדיקלית", מספר לוין.
שיתוף הפעולה הפורה בין מבקר האמנות, גדעון עפרת, שחיבר את המונוגרפיה על לובין, ועופר לוין, מקרן השקעות GTI ובעל הוצאת לוין, אינו הראשון. ביוזמתם יצאו עד עתה כעשרה ספרים המגוללים את סיפורה של האמנות הישראלית לדורותיה, מראשיתה בגולה, והמטען התרבותי שהיא שיקפה דרך מפעל ההתיישבות בארץ ישראל, תקומת המדינה וכלה באמנים ישראלים בני זמננו. ספר זה על לובין משלים פרק נוסף וחשוב בתולדות האמנות הישראלית.
