להוריד את המסכות

אני חייבת לציין, שכמו את הטור של בן דרור ימיני, גם את הטור של קרולין גליק קראתי השבוע בציפייה ‏לאמרה שפויה, שתרגיע את אשליית הקשר הגורדי בין תהליך השלום לטרור, וזה אכן קרה:‏

‏"בדבריו בפני באי הוועידה, הולנד ממחזר את הטענה כי את בעיית הטרור אפשר לפתור דרך אילוץ ישראל ‏מסור שטחים לשליטת הפלשתינים. ולא משנה שכבר שנים יש ישות ריבונית פלשתינית ושבעיית הטרור ‏האיסלאמי רק הסלימה מאז", כותבת גליק, ביחס ליוזמת השלום הצרפתית, ששקעה בקול ענות חלושה עוד ‏בטרם סיימה את קריאת הפתיחה שלה.‏

גליק מצטיינת בהצגת הפרצוף האנטישמי מתחת למסכת ב ‏BDS‏, וגם הפעם: לשיטתה, צרפת, שאין בכוחה ‏להתמודד עם הפלישה האיסלאמית לתוכה, בוחרת בדרך הנוחה (והמוכרת היסטורית - ע.ב.): "להאשים את ‏היהודים"; אבל היות שהאנטישמיות הישנה התחלפה הרי באנטי ציונית, מאשים את ישראל. היוזמה ‏הצרפתית בניצוח פרסואה הולנד אינה אלא דרך מודרנית, לשיטת גליק, להאשים את היהודים‎ ‎‏(אשר ‏מיוצגים ע"י ישראל), כשצרפת אינה יכולה למוסלמיה שלה.‏

גליק, המחזיקה בתפיסה (המוצדקת למדי, יש לומר), כי התמקדות בסכסוך הישראלי פלשתיני כמקור ‏לטרור, אינה אלא אנטישמיות ישנה באריזה חדשה ("אנטי ציונות"), בוחנת את המעצמות לאור מבחן ‏הלקמוס הזה: בעוד מדינות מערב אירופה וארצות הברית סבורות, בטעות (או באנטישמיות), שהטרור ‏ייפתר רק אם יקראו את ישראל לסדר, דווקא רוסיה של ולדימיר פוטין אינה שותפה לשיח האנטישמי ‏במסווה הזה, ובשיחה של ביבי עם פוטין, הם כמעט לא אזכרו את המזרח התיכון, אלא דברים חשובים ‏יותר כגון סוריה ואירן. ובצדק, לשיטת גליק. ‏

הגם, שלדעת גליק, אין כיום בעלי ברית לישראל בארצות הברית (המפלגה הדמוקרטית, לשיטתה, מקצינה ‏שמאלה, תודות ליהודי ברני סנדרס, ודונאלד טרמפ דוגל בבדלנות), לפחות לא כפי שהיו בעבר, ישראל עדיין ‏אינה בשלה להינתק מארצות הברית כבעלת הברית המרכזית; לשיטתה, ארצות הברית היא בבחינת "זה ‏מה יש" כרגע. ובכל זאת, היא מסכמת, רצוי שישראל לא תפזר את כל הביצים בסל האמריקני, ותפזר ‏מאמציה ל רק לכיוון רוסיה, אלא גם לכיוון מזרח (סחר עם הודו וסין).‏