יתנו יקבלו, לא יתנו - גם יקבלו <br>

אני חייבת להודות, שאת הטור האחרון של קלמן ליבסקינד במעריב, אשר מתייחס לנאום "ארבעת ‏השבטים" של ליבסקינד, קראתי פעורת פה. ובהסכמה. קלמן ליבסקינד מסכם את טורו באלו המילים, שאין ‏לי אלא להסכים עימן:‏
‏
"הנאום הזה של הנשיא ריבלין היה נאום של פוסט מודרניזם מוחלט. אין טוב ורע. אין אמת ושקר. נאום ‏של טשטוש זהות מוחלט וטשטוש ערכים מוחלט. הציונות הפכה מייעוד למשהו שהוא בקושי המלצה. לעוד ‏מוצר על מדף מרובה מוצרים, שאליו כל ישראלי יכול לגשת ולבחור, ולנו אין עמדה בשאלה מה עדיף".‏

אכן, בתור מתנגדת מובהקת לפוסט מודרניזם, על כל העיוותים המוכמנים בשיח הזה, וכמתנגדת מובהקת ‏לפוסט ציונות ולשמאל רדיקלי השולל את המפעל הציוני, בשם קשקוש פוליטיקלי קורקט המדבר על ‏‏"קולוניאליזם", גם אם איני מסכימה לרוב עם אנשי ימין מובהקים כקלמן ליבסקינד, אני יכולה להעריך ‏יושרה אישית. וזו נכרת, בעקביות, בטורים של ליבסקינד. גם אם אני חלוקה עליו בנושא המדיני. שכן, גם ‏אם יש לי נקודות הסכמה רבות עם אנשי השמאל הרדיקלי, יש בי התנגדות ברורה לקו החשיבה ה"פוסט ‏מודרניסטי" שלהם. פוסט ציוני. זהו קו חשיבה קשקשני, מבית מדרשם של מבסוטים מעצמם באקדמיה, ‏אשר לשיטתם "הכל נכון וכלום לא נכון". אין אמת, הכל יחסי. איכשהו דומני שיש מציאות חיצונית, ואין ‏טעם להכחיש אותה או לנבב אותה בסיסמאות נבובות, ומן הראוי להביא כאן כמה היגדים חשובים של ‏קלמן ליבסקינד בנוגע ל"נאום השבטים" של ריבלין:
‏
א. ליבסקינד שואל אם הגיוני שכל ארבעת השבטים (חילונים, דתיים-לאומיים, חרדים וערבים) יקבלו ‏אותה הוקרה יוקרה וכבוד גם אם שני שבטים, לא רק שאינם משרתים בצבא, אלא גם שורפים את גדל ‏ישראל (חרדים), מניפים את דגל הרש"פ באצטדיוני כדורגל (ערבים), לא מזוהים עם המדינה ולא מכירים ‏בה, ורואים בה גזירת שמד שנגזרה עליהם (חדרים וערבים, האחרונים מכנים את גזירת השמד הזו "נכבה", ‏אך עומדים על הרגליים האחוריות כשמישהו מציע להם לעבור לרש"פ - ע.ב.)‏

ב. ליבסקינד מרפרר למילים מתוך שירו של מתי כספי, "כמעט טוב": "אתה רוצה כל כך לתת, אבל יודע רק ‏לקחת". הבעיה עם החרדים והערבים, שהם אפילו לא רוצים לתת. לשיטתו של ליבסקינד, משהו בתפיסה ‏הזו שכל כך טבעי לקחת מן המדינה ולא לתת, אינו תקין, ויגרום להתפוררות החברה. שוב אני נזכרת בשיר, ‏הפעם של אריק אינשטיין, בני פורמן, שמילותיו הן: "אנשים חיים ביחד, אי-אפשר לבד, אי-אפשר לתת רק ‏אצבע ולקחת כל היד, אנשים רואים, אנשים יודעים, זה לא נעים, אתה חושב על עצמך אבל ישנם גם ‏אחרים".
‏
דומני שמה שליבסקינד אומר בטורו, הוא שהחרדים והערבים אינם רוצים לתת אפילו "אצבע", שהרי בקרב ‏החרדים הגיוס אינו פחות מ"גזירת שמד", כאילו אנו עדיין בגלות;‏‎ ‎‏ בעוד שניתן להבין את אי-יכולתם של ‏הערבים להתגייס לשירות צבאי, כלל לא ברורה עמידתם על הרגליים האחוריות ככל שמדובר בשירות ‏לאומי.‏

בעוד שבשירו של אריק אינשטיין, הוא מדבר על "אנשים רואים, אנשים יודעים, זה לא נעים", מבקש ‏הנשיא ראובן ריבלין, בטורו, לבטל גם את המבט החברתי מרים הגבה, וזאת בכדי למנוע ממי שאינם תורם ‏לחוש, חלילה, אי-נוחות:‏

‏"אם עד היום יכולנו להסתכל על שני המגזרים הללו, החרדים והערבים, בעין מבקרת וכועסת, להגיד להם ‏שאי-אפשר לתפוס את המקל בשני קצותיו, שאי-אפשר ליהנות מהישראליות בלי לתת לה, שיש מחיר ‏לכרטיס המועדון שעליו מתנוסס סמל המדינה, בא נשיא המדינה וזרק את כל זה לפח".‏