השקט שלפני הסבב הבא <br>

יעקוב עמידרור מישראל היום מקדיש את טורו במוסף "ישראל השבוע" לסיכום רטרואקטיבי של מלחמת ‏לבנון השנייה. עמידרור מתפלא על מה כל המהומה, הקינות, ההספדים וההלקאה העצמית של "הפסדנו", ‏כאשר אפילו נסראללה הרהבתן והמגלומן הודה במשתמע בכישלונו (כשהצהיר שלא היה מבצע את החטיפה ‏לולא היה יודע מראש את התוצאות).‏

עמידרור מציין כי המלחמה סיפקה לנו עשור שקט. גם אם נקזז את השנים מ-2012 ואילך, אז החלה מלחמת ‏האזרחים בסוריה, וכל הכוחות של חיזבאללה הופנו לשם, עדיין, שש שנות שקט אינן עניין של מה בכך. ‏ההרתעה עבדה. גם אם צה"ל לא היה במיטבו, הוא היה טוב מחיזבאללה. תפיסת הכישלון, גורס עמידרור, ‏נובעת מציפיות מוגזמות. בעידן של ארגוני טרור, "הכרעה" היא פנטזיה בלתי מושגת, או מושגת במחירים ‏כבדים, צבאיים, ומבחינת צביעות בינ"ל שתקפוץ כמו חמור בראש: לפיכך, השגת תקופות ארוכות של שקט ‏בין הסבבים היא תוצאה לא רעה בכלל. ועשור של שקט, מתוכו שש שנות שקט שהן נטו "בזכותנו" (ולא ‏בזכות החזית הסורית), הן הישג לא רע, גורס עמידרור.‏

צה"ל צריך להשתפר, גורס עמידרור. הבעיה, מאידך-גיסא, היא שגם חיזבאללה ערך את חשבון הנפש שלו, גם אם ‏לא באופן שקוף כמו אצלנו (וינוגרד). הוא מצויד בטילים ארוכים יותר, משוכללים יותר, שיגרמו נזק רב ‏יותר לעורף בסבב הבא. בכדי לנטרל את הטילים האלו ישראל תאלץ לכבוש שוב את דרום לבנון, מציין ‏עמידרור, ואני מוסיפה, שבכדי להיות מסוגלים לעשות זאת מבחינת קרדיט בינלאומי, מוטב לוותר על כמה ‏התנחלויות מבודדות בשם זכות אבות, בכדי לאפשר הגנה עצמית הכרחית בזמן אמת. ‏

לקראת הסבב הבא, מציין עמידרור, חיזבאללה מצויד כבר באמצעי יירוט מטוסים, כך שחייל האוויר שלנו ‏לא יוכל להבטיח עשור שקט במאמץ אווירי מזערי יחסית, כפי שארע ב-2006.‏

הטיפים שלו לצה"ל ולהנהגה הם שניים: עבור צה"ל, להיערך טוב יותר לסבב הבא. ועבור ההנהגה ‏המדינית: עליה להציב לדרג הצבאי מטרות ריאליות. אי-אפשר להכריע את חיזבאללה. אפשר ליצור תקופות ‏שקט ארוכות בין סבבים אשר שיש לקוות שיהיו מטרידים פחות ופחות לעורף הישראלי, ואשר יגבו פחות ‏קורבנות.‏

וטיפ שלישי ממני: רק הפסקת הבנייה בהתנחלויות, ונכונות אמיתית ליוזמה מדינית בצד הפלשתיני, היא זו ‏שתתן את האשראי לישראל לעשות את כל מה שצריך בסבב הבא בלבנון, בכדי שתקופת השקט שאחרי ‏הסבב הבאה, תהא ארוכה יותר, ושהסבב הבא יהא אכזרי פחות. נכונות ישראל למשא-ומתן, לתהליך מדיני ‏ולשלום לא תבטיח במאום כי הפלשתינים יעתרו. אך היא תאפשר לישראל את הקרדיט, שיאפשר לה למקד ‏את המשאבים במקום שצריך (הגנה עצמית ולא סיפוח זוחל של שטחים). ‏