יחסי חוץ עכשיו <br>

דן מרגלית, בטורו השבועי בישראל היום, חש עניו מספיק לשבח את בנימין נתניהו: שימו לרגע בצד את ‏העלות האסטרונומית של הטיסה לאפריקה עם כל הפמליה + שרת חינוך שמכנה אפריקנים "סרטן"; דן ‏מרגלית לוקה במינון נמוך יחסית של שנאת ביבי, ומפרגן לו שכמה נפלא שאנו מחזקים קשרים עם עוד ‏מדינות בעולם, וכמה שזה יחזק אותנו כנגד ה ‏BDS‏, ואיך זה יאפשר לנו הצבעות אוהדות באו"ם שמום ‏ששונא אותנו;‏

באותה נימה, משבח מרגלית את ההסכם עם טורקיה: אנו זקוקים ליחסי החוץ; הוא קורא לחבריו ‏הפרשניים לא להתעוור משנאת ביבי, ולומר ברכת הגומל שיש לנו כמה חברים לעת אינטרס בעולם, עד ‏המשבר הבא או עד ההשתלטות הבאה של ארגון איסלאמי קיצוני על אחת המדינות האלו שכעת אנו ‏מחדשים איתן יחסים (בל נשכח שגולדה מאיר כבר רקמה יחסים עם מדינות אפריקה בשנות השבעים של ‏המאה העשרים, יחסים שנזרקו לזבל ברגע שהם גילו את הנפט הסעודי ואת החרם הערבי, וגם עם טורקיה ‏היה לנו סיפור דומה במהותו, עם פרטים שונים: הם החליטו לנתק איתנו קשרים בעקבות פרשת המרמה, ‏שהייתה התירוץ, שכן ארדואן רוצה לתבל את טורקיה בתיבול איסלאמי חריף).‏

אבל אם דן מרגלית בוחן את ביבי לפי מידת הצטיינותו/פישולו ביחסי החוץ, ביחסים עם המדינה, הכי ‏חשובה, עד להודעה חדשה, ארצות הברית, דן מרגלית מעניק לביבי ציון לא כושל, אלא ממש מפשל: מה ‏חושב לעצמו ביבי, שואל את עצמו מרגלית, כשבתגובה ציונית הולמת לטרור הוא מחליט שוב לבנות ‏בהתנחלויות:

הוא הרי לא יודע ששעת הנקם והשילם של ברק אובמה על התרגיל המסריח של ניסיון לחבור ‏למיט רומני, תגיע איפשהו לקראת ינואר 2017, אז ברק אובמה עשוי להראות לנו מאיפה משתין הדג, ושאין ‏לנו על מי לסמוך במועצת הביטחון, כולל לא על ארצות הברית?‏

בקיצור, מוסר ההשכל של דן מרגלית: שמור על יחסי חוץ טובים. ‏

את המשך טורו מקדיש מרגלית לפרשת ביבי נתניהו החדשה, שאיש עדין אינו יודע לבטח מה יעלה בגורלה, ‏ו/או בגורלו של ביבי עקב הפרשה, לירידה מן הארץ, שאינה אקט של ייאוש בשל המצב הכלכלי אלא ‏פריבילגיה למי שצברו השכלה וכישורים מקצועיים על חשבון המדינה (בין אם ב 8200 ובין אם ‏באוניברסיטאות מסובסדות), וגם, למספר אישי ציבור שהוא, מרגלית, סבור, שצריך להזדרז ולהעמידם ‏לדין או לזרז את משפטם שכבר מתנהל: הוא מדבר על אהוד אולמרט, נבות תל-צור (מפרשת שולה זקן), על ‏בועז הרפז, ועל פואד (בנימין בן-אליעזר). לעניינו של האחרון, קריאת הזירוז אינה מופנית אל הרשויות, ‏דווקא, אלא אל פואד, שפשוט צריך להודות ולגמור עם זה (ומרגלית מאחל לו עונש קל). ‏